מה שאפשר לשכוח

פרק רביעי

זה יום שישי, והכול בי מרגיש לא נכון, כאילו אני פאזל שמישהו חיבר לא נכון. בקפטריה אני מוצאת שולחן לבד, אבל קול קורא לי כשאני עומדת להתיישב. נוח יושב ליד שולחן מלא, והוא מסמן לי להצטרף אליו.
אני מהססת, אבל בסופו של דבר ניגשת אליו. הוא מציג לפני את החברים שלו, שנועצים בי מבטים חשדניים. בחורה בשם איזבלה, עם משקפיים ושיער כהה, מחייכת אלי, וזה מרגיע אותי, וקסדי, שיושבת לידה, מעבירה לי דוריטוס גבינה. היא לא מחייכת, אבל היא מסתכלת עליי בצורה שמבהירה לי שהיא נחמדה.
אני אוכלת איתם קצת, ובזמן שהם מדברים אני שותה מהמיץ בשקית שלי כדי להראות עסוקה.
אחרי ההפסקה אנחנו מתפצלים, כל אחד לשיעור שלו, ומתברר שבחור אחד, בשם רוברט, לומד איתי היסטוריה. אנחנו הולכים ביחד לכיתה והוא גורם לי לצחוק פעמיים עד שאנחנו מגיעים. אני חושבת שאני מחבבת אותו.
לרוב אני יושבת בסוף הכיתה, כי האנשים המוזרים שיושבים איתי שם לא הזמנו למסיבה של קרטר בכל אופן, וחלקם אפילו מעריצים אותי על מה שקרה. אני נפרדת מבוב בחיוך- הוא הולך לשבת עם כמה בנים שהוא מכיר-והולכת למצוא מקום. מישהי, בחורה עם שיער מחומצן שאני לא מכירה, שמה לי רגל, אבל אני מצליחה לדלג מעליה. ככה שורדים את התיכון.

אני מבריזה עם קסדי ואיזבלה, וזה כאילו יש לי שוב חברות. אנחנו מתישבות בפארק קטן קרוב לבית הספר וקסדי מציעה לשתינו סיגריות. איזבלה אומרת כן, אבל אני לא סומכת על עצמי עם אש. אני לא אומרת להן את זה, אז הן יורדות עלי וקוראות לי ילדה טובה. זה לא מפריע לי, כי הכול בכזו רוח חברותית. אני מרגישה שייכת.
לקסדי יש מצת גדול של מטבח בתיק, והיא ואיזבלה מתרווחות ושואפות פנימה את העשן.
"אז," אומרת איזבלה אחרי השאיפה השניה של העשן, "מה הסיפור איתך ועם קרטר ווילסון?"
אני מגמגמת שזה שום דבר. הוא עשה לי משהו ממש רע ועכשיו הוא כל הזמן מבקש סליחה, זה הכול.
קסדי אומרת שזה לא נראה כמו הכול מבחינת קרטר. היא מגחכת.
"מה עם נוח?" אני מעבירה נושא מהר. הוא נדבק אלי קצת, ואני חושבת שהוא מעונין בי. אולי.
זה גורם להן לצחוק. לשתיהן. לקסדי יש צחוק צרוד, והיא צוחקת עד שהיא כמעט נופלת מהספסל. איזבלה קצת יותר מתונה, אבל היא נחנקת מהעשן ומתחילה להשתעל.
"מה?" אני שואלת. הן לא עונות, וזה מעצבן. "א-אתן לא נור-נורמאליות. למה-למה אתן צוחקות?"
קסדי נושמת עמוק. היא מנסה להחזיק צחוק. היא שואלת אם אני מכירה את החמשוש ההוא שתמיד יורדים עליו בקפטריה כי הוא יצא מהארון.
"את מדברת על אלכסנדר קין?" אני שואלת. אני יודעת מיהו, בערך, למרות שאני לא מבינה איך הוא קשור.
"כן, הוא," אומרת קסדי. "אז העניין הוא שלנוח יש קראש עליו. עכשיו את מבינה?"
היא צוחקת שוב, ואיזבלה צוחקת גם, ואני מצטרפת אליהן אחרי שאני מתאוששת מההפתעה.
אחר כך אני שואלת אותן אם להן יש מישהו בחיים. קסדי מתחילה לדבר על בחור בכיתה י"ב, שאני לא מכירה, שהוא "קול לגמרי", לדבריה. איזבלה רק נראית לחוצה ועצבנית, וכשאני שואלת אותה, היא אומרת שהיא לא ממש מאמינה באהבה, ונועצת מבט זועם בקסדי, כאילו היא עשתה לה משהו. זה מסקרן אותי, אבל אני מחליטה לא לחטט.
אחר כך אנחנו סתם מדברות, כאילו תמיד הייתי חברה שלהן, והן מתנהגות כאילו הגמגום שלי הוא תופעה נורמאלית, וקסדי עושה חיקוי של הסגנית, שמצחיק אותי ואת איזבלה כמעט עד דמעות. קסדי מדברת הרבה, ויש בה משהו כובש. היא מעשנת בשרשרת עד שאיזבלה לוקחת ממנה את הסיגריה ואומרת לה שחבל על הריאות שלה. זה גורם לה לרטון, אבל היא מפסיקה לעשן.

שעה אחרי זה איזבלה צריכה למהר לחנייה, כי אבא שלה בא לאסוף אותה. אני שואלת את קסדי אם היא נוסעת באוטובוס, אבל היא אומרת שהיא הולכת ברגל, אז אני חוזרת לבד לבית הספר. מכונית כסופה עוצרת לידי.
"קפצי פנימה," אומר לי קרטר.
זו דילמה קשה. דקס במכונית, וגם כריס שלומד איתי אומנות. דקס מגלגל עיניים כשהוא רואה אותי, אבל כריס רק אומר במבוכה שהאוטובוס שלי עזב כבר. אני נאנחת ונכנסת למכונית. שתיקה לא נעימה משתררת כשקרטר מתרכז בכביש. כריס יושב מקדימה, אז אני תקועה עם דקס.
"אלוהים, מאי, את מסריחה מסיגריות," הוא אומר בבוז. "את לא יכולה למתן את התשוקה שלך לאש?"
קרטר מבקש מדקס לסתום.
כריס מנסה לשבור את השתיקה. הוא אומר, "את איתי בכיתת אומנות, נכון?"
אני אומרת כן, או לפחות מנסה. דקס צוחק כשאני מגמגמת, וקרטר נושף בזעם.
אנחנו לא מדברים יותר, מלבד התודה שאני זורקת לקרטר כשאנחנו מגיעים. כריס מנופף לי מהחלון. הם נוסעים.

סוף השבוע מתחיל בשינה עד מאוחר. אני קמה בסביבות הצהריים ומגלה פתק מאבא על השולחן. כתוב בו, יש לי פגישה דחופה. את יכולה להזמין פיצה אם את רוצה.
אני שונאת שהוא משקר לי ככה. וזה עוד כזה שקר גרוע, כי למי לעזאזל יש פגישות ביום שבת? אולי הוא יצא לדייט.
אני מזמינה פיצה, וכשהיא מגיעה אני יושבת איתה מול הטלויזיה. זה יום שבת עצל, יורד גשם בחוץ, והבית עומד לרשותי. אם רק היה לי מה לעשות.

אבא חוזר מוקדם משציפיתי. אני מציעה לו את הפיצה שנשארה, אבל הוא לא רעב. ידעתי. הוא יצא למסעדה עם מישהי. הוא מנסה להיות אבא למופת ולדבר איתי על חיי. הוא מכריח אותי לשבת על הספה מולו. הוא אומר,
"אני גאה בך. אני בטוח שאם אמא שלך הייתה פה גם היא הייתה גאה בך. את מגיעה לכל השיעורים שלך ואת תמיד עושה את העבודות שלך. מה קורה עם הרישיון שלך?"
אני מזכירה לו שאני רק בת חמש עשרה. אני לא יכולה לעשות רישיון עדיין.
הוא אומר, "רק תקבלי רישיון ומייד אני קונה לך אופנוע. אני זוכר שלא הפסקת לדבר על אחד שנה שעברה. את עדיין רוצה?"
אני עדיין רוצה. המחשבה על אופנוע עדיין מבעירה את הדם בעורקים שלי וגורמת לי לחייך.
הוא שואל, בהיסוס משהו, אם אני עדיין רוצה לעבור לפנימייה.
אם היה שואל בשבוע שעבר, התשובה שלי הייתה חד משמעית. אבל אחרי אתמול- אחרי שהסתובבתי עם קסדי ואיזבלה בפארק, אני מרגישה כאילו חזרתי לעצמי. אני כבר לא בטוחה שאני רוצה לברוח מבית הספר.
אני מבקשת שיתן לי זמן לחשוב על זה.

אנשים קראו את הסיפור הזה. אנשים כיכבו את הסיפור הזה (או איך שלא קוראים לזה) אני אוהבת אנשים.
שמישהו יביא לי טישו.