מה שאפשר לשכוח

פרק עשירי

סבתא האריס משיקגו באה לבקר.
סבתא האריס היא האמא של אבא. היא כמעט ולא מדברת איתנו, כי קו הטלפון שלה תמיד מנותק. היא באה לבקר בעיקר בחגים, אבל היא באה היום לישון אצלנו כל סוף השבוע בגלל שהיא חשבה שנצטרך עזרה. בגלל.... טוב, בגלל שביום חמישי היה היום של אריאנה. היא מאמינה בישו והיא הולכת לכנסייה כל יום ראשון והיא מכריחה אותנו תמיד להתפלל לפני האוכל. היא מחבקת אותי חזק מדי כשהיא נכנסת. היא עדיין קוראת לי אנה. כשאני ומאי היינו קטנות לאמא היה סרט אחד שהיא מאוד אהבה. קראו לו 'זיכרונות ורודים'. בסרט היו שתי חברות, אנה ואריאנה. היא רצתה לקרוא לי ולאריאנה על שמן, אבל לי כבר היה שם, אז היא קראה לי ככה רק בתוך המשפחה. עכשיו אבא כבר בקושי מדבר איתי, אז אין לו הזדמנות ממש לומר את שמי, אריאנה מתה, ואמא רחוקה נורא. סבתא אחרונה.
"הבאתי לך מתנה!" היא קוראת בחיוך רחב. אני נאבקת בדחף להזכיר לה שהיא כאן בגלל אריאנה. היא הביאה לי בובת חרסינה יפה ומטופשת. אני מוציאה אותה מעטיפת הנייר. העיניים שלה גדולות וכחולות ועיוורות והבגדים שלה עשויים בד גס ולא נעים.
"חשבתי שהיא מזכירה את ארי!" היא אומרת. והיא עדיין מחייכת.
היא לא. אני שונאת את הבובה הקטנה והמחורבנת. אריאנה הייתה עליזה ומאושרת והיא עמדה בלי לזוז רק כשדיגמנה. חוץ מזה, לבובה המטופשת אין נמשים או שיער רך. והאף שלה קטן מכדי להיות אמיתי.
אבא מוציא אותנו למסעדה. סבתא מכריחה אותנו לעצור לפני הנגיסה הראשונה, כמובן. אבא נאנח. היא מבקשת מישו שיברך את המזון שלנו. חשבתי שהיא תתפלל גם על אריאנה, אבל זה כל מה שהיא אומרת. אחר כך אנחנו אוכלים סוף סוף.
קול קורא לי פתאום. זו קסדי, והיא זוהרת, ממש זוהרת. היא עומדת ליד שולחן עם בחור נאה שנראה הרבה יותר גדול ממנה, שמקרין קוליות כזו של בחור קולג׳. אני מחייכת אליה, והיא רצה לשולחן שלנו והיא מחבקת אותי. השיער שלה אסוף בפקעת מרושלת והעיניים שלה נראות גדולות יותר ככה. "הי," היא אומרת בחיוך. העיניים שלה רומזות רגע לבחור שלה. "מה את אומרת על סטיבן?"
"נראה נחמד," אני צוחקת, "מה קרה לג׳-ג׳רמי?"
"רבתי איתו. הוא אמר כמה דברים מטומטמים." יש לי הרגשה שהדברים המטומטמים נאמרו עלי, וזה נחמד שהיא לא אומרת את זה. חוץ מזה אני מרגישה הקלה על שעזבה אותו. אני מציגה את אבא בפניה והוא מחייך קצת ואומר שלום, ואז את סבתא, שרק מהנהנת בשפתיים מהודקות והעיניים שלה מתעכבות רגע במורת רוח על הגופיה של קסדי, שחושפת חלק מהחזה שלה ואת רצועות החזייה. קסדי מתנהגת אליהם בנימוס שלא ידעתי שקיים בה, ואז חוזרת לשולחן שלה עם סטיבן.
במכונית סבתא שואלת אם קסדי חברה שלי. כשאני מהנהנת, היא רוכנת קדימה במבט רציני ואומרת שהיא רוצה שאתרחק ממנה. "היא נראית לי מופקרת," היא אומרת.
"קסדי היא בן אדם טוב," אני אומרת, קצת בכעס שאני לא מצליחה להסתיר. היא שותקת רגע בשביל הדרמה, ואז אומרת, "רק תחשבי מה אלוהים היה רוצה שתעשי."
בטח.
יתרת הדרך עוברת בשתיקה.