מה שאפשר לשכוח

פרק שלישי

אני מתעוררת מוקדם מדי, כשעוד חשוך בחוץ, וממהרת להתקלח.
אני מסתכלת במראה כשאני מסיימת. השיער שלי כהה מהמים ועדיין יש סימנים על הפנים שלי מהפעם ההיא שהטחתי את גופי בלוקרים אחרי שיעור ספורט, למרות שכבר עבר כמעט שבוע. נוח האלס לא דיבר איתי שוב מאז המקרה האומלל בחצר, ואני לגמרי לגמרי לבד.
השיער שלי ארוך, ואני מרגישה כאילו הוא מלא בכל מה שעברתי מאז המסיבה- הלבד, השקרים, הקללות, העשן- ופתאום זה כבד מדי ודי כבר די כבר ואני מוכרחה להקל על עצמי אז אני מחפשת מספריים.

אבא שלי מופתע כשאני יורדת למטה. הוא מסודר ומגולח ומוכן להמלט מהבית.
"את נראית טוב," הוא אומר במבוכה. שקרן. השיער שלי ישר ומגיע כמעט עד לכתפיים שלי. אני לובשת סוודר עבה ומחמם מעל חולצת טי.
הוא מציע לי הסעה, ואני מסכימה בהנהון. למה לעזאזל שאעדיף לנסוע באוטובוס? שאלה מטופשת.
זו הזדמנות. אני הרי צריכה לדבר איתו. המכונית עוברת על פני גופה של ציפור שנדרסה, ואני מפנה את מבטי.
"א-אבא," אני מתחילה, "אתה יכול לשלוח אותי לפנימייה?"
הוא מתחיל לשאול שאלות, וכשאני מנסה לענות הוא לובש הבעה מאוד מאוד סבלנית. הייתי רוצה להכניס לו אגרוף.
"מה עם קרטר?" הוא שואל כשאני מעדכנת אותו בעובדת הבדידות המוחלטת שלי.
"קרטר?" אני נושפת, "זה שהיית צריך לשלם למשפחה שלו פיצויים ולבנות להם בית חדש?"
הוא נאנח. הוא לא יודע את הסיבה האמיתית לכך שהפסקתי לדבר עם קרטר; אף אחד לא יודע מלבדי ומלבד הפחדן הזה; וככה זה צריך להיות.
אנחנו מגיעים לבית הספר. אבא אומר לי שלום. הוא אומר, "נמשיך לדבר על זה בפעם אחרת, בסדר? אני מבטיח."
אבל אני כבר גדולה מכדי להאמין לו, ואני יודעת שאיבדתי את ההזדמנות שלי. אני יוצאת וסוגרת את דלת המכונית בלי לומר שלום.

קרטר מנסה לדבר איתי בהפסקה. הוא מתחנן. השיער שלי כל כך יפה ככה. הוא מתגעגע אלי. הוא כל כך, כל כך מצטער. האם אין איזשהי דרך בעולם לגרום לי לסלוח לו?
במקום לענות לו אני מספרת לו על האיום של הת'ר. הוא נראה מתייסר.
"בבקשה, תני לגרום להם לסתום," הוא מתחנן. "כל הסבל הזה לא מגיע לך."
אני לא טורחת לנסות לברר למה הוא אמר את זה. אנחנו סבך של מניעים בלתי ניתנים להבנה, קרטר ואני, ולא משנה כמה יתנצל, לעולם לא אוכל לסלוח לו. אני הולכת לשיעור אומנות במקום זה, ופורקת את כל הכאב על חריטת יד מקומטת בלוח עץ. מר ווגנן אומר לי שוב שאני צריכה ללכת למקהלה. שיגרה. אנשים מדברים על התספורת החדשה שלי, אבל לא כל כך הרבה כמו שיכלתם לצפות. נוח מתיישב לידי בשיעור אנגלית. קרטר מתיישב בצד השני ונועץ מבט בנוח. הוא מקפיד לשבת לידי בכל שיעור בו אנחנו לומדים יחד, והוא דאג לשנות את המערכת שלו הרבה כדי שיהיו רבים מאלו.
נוח מתנצל על השאלה שלו. הוא לא היה צריך לחטט, וזה לא משנה לו. הוא מחמיא לי על התספורת.
"בכל אופן," הוא אומר כשמר גרין נכנס לכיתה, "רוצה שנצא לאכול גלידה ביחד? בזמן הפסקת הצהריים?"
הוא הרגע הזמין אותי לדייט? אני נבוכה. האם אני רוצה שהוא יחבב אותי? לא, אני פשוט רוצה שמישהו יחבב אותי. לומר כן? מה אם הוא באמת רוצה שנצא לדייט? מה אם הוא ינסה לנשק אותי?
אני אומרת לו שהציונים שלי כבר מספיק גרועים בלי להבריז. הוא אומר שחבל. הוא רצה להכיר לי חברים שלו.
אני שמחה שאמרתי לא.
אני מנסה ללכת לאכול בשירותים שוב, אבל גברת מורה לספרדית היא אחראית הקפטריה היום והיא תופסת אותי ומכריחה אותי להיכנס.
הקפטריה היא מקום מסוכן מאוד, מלא חיות טורפות. אני ארנבת קטנה שמנסה למצוא שולחן רייק. בכל מקום שאני עוברת אנשים מצביעים עליי ומתלחששים. אפילו המנודים הרגילים יותר פופולאריים ממני. אני מתיישבת בשולחן צדדי.
כמה שחקני פוטבול עטים עלי. אני מרגישה שוב חסרת אונים, כאילו אין תקווה לשום דבר בעולם שקשור אלי איכשהו. זו תחושה איומה.
דקס הוא המתעלל הראשי. כשהוא יורד עלי, אני משחזרת בראש משחקים שלנו. דקס לא כל כך טוב בבעיטות, או בהטבעת סלים, אבל הוא שומר מעולה. אני חושבת על הפעם ההיא כשהוא זינק לכיוון אחר לגמריי בזמן שבעטתי. זה היה מצחיק.
קרטר מצטרף לשולחן, למרבה הצער. הוא מגרש את השחקנים. דקס נשאר לידנו ומסתכל עלי כאילו אני הולכת לשרוף את הקפטריה.
"מאי," אומר קרטר.
אני מתעלמת. יש לי עשרים דולר בתיק, אז אני קמה לקנות לי פיצה. כשאני עומדת מול המגישה הרובוטית אני מבינה כמה גבוהים הסיכויים שמישהו יחליט לעשות לי את הקטע הזה שתמיד עושים בספרים ובסרטים, ידחוף אותי, וישפוך את תכולת המגש שלי על הבגדים שלי, לכן אני קונה רק עוגיות סנדוויץ' חמאת-בוטנים.
"מאי," מתחיל קרטר שוב כשאני מתיישבת.
אני מתעלמת.
"אנחנו חברים מהגן, לעזאזל! מה שקרה היה נורא, ואני יודע שאני בן זונה מטומטם, אבל אין דרך שתוכלי לסלוח לי? אני אעשה כל דבר!" הקול שלו חזק, וכמה אנשים מסתובבים להסתכל. כשהוא מסיים, מתנשף, הוא מחכה לתגובה צינית, כמו שהוא מקבל כמעט תמיד. דקס נראה מופתע, מהוסס.
אני נושמת. הקפטריה קצת מסריחה. החלונות פתוחים, אבל זה לא מספיק.
אני חושבת שזה לא נורמאלי, שאחרי כל מה שקרה אני עדיין מאוהבת בקרטר.
קרטר רוצה לספר למישהו. אני לא יכולה לתת לזה לקרות, כי זה נורא מידי, ורק המחשבה על זה בולעת אותי.
בסוף אני שותקת, כי זה מה שאני תמיד עושה בסוף.
"עזוב, היא לא שווה את הזמן שלך," אומר דקס אחרי כמה שניות של שתיקה, וזה כל כך נכון שאני לא יכולה לסבול את זה יותר. אני חוטפת את התיק שלי ממש כשקרטר אומר, "אתה לא יודע שום דבר," משאירה את העוגיות שלי על השולחן ורצה משם.
אני כמעט מתנגשת במורה בשחור ביציאה מהקפטריה, והיא נועצת בי מבט מצמית. אני ממהרת הלאה, החוצה, ורצה אל השירותים, ומקיאה את כל הבחילה שלי מעצמי.

הרבה בנות, מסתבר, התעניינו בחיי המין של איזו אוליביה לסטר. על הקירות בשירותים כתבו לפחות שלוש בנות שהיא בטח מזדיינת עם הומלסים, או לפחות אמא שלה עשתה את זה לפני שהתעברה איתה. אני מבריזה משיעור ביולוגיה, שיעור אף-אחד-לא-יקשיב-עד-שנלמד-על-סקס-בכיתה-י"א, בגלל שקרטר לומד איתי גם ביולוגיה.
המנהל החליט לסייר במזדרון בדיוק כשעברתי בו, לכן נכנסתי לתא שירותים ואני מחכה שילך. הקירות בשירותים די מרתקים, למען האמת, אז אני מתעסקת בהם. מישהי כתבה רשימת בנים-הכי-שווים, רשימת סרטים-הכי-טובים, בנות-הכי-כלבות (אני נמצאת ברשימה, דרך אגב, עם איחול למיתה איטית), מקומות-שכולם-היו-בהם-ואני-לא (עם תוספת בטוש סגול זוהר, 'מי זאת אני??'). ויש גם ציורים מעניינים של המנהל וצוות המורים. מישהי כתבה על הדלת שמר וובסטר- המורה לאלגברה- גיי בוודאות.
יש לי רעיון. אני מוציאה טוש שחור מהתיק ומתחילה רשימת בנים-הכי-דפוקים. ריק ווילסון הוא הראשון ברשימה שלי. אני מוסיפה לשם שלו קרניים, ומאחלת לו בצד שיכניסו אותו כבר למוסד לחולי רוח. וגם שיזדיין, למרות שאת זה אני מוחקת מייד. לאף בת לא מגיע כזה גורל נורא.
אני בוחנת את מלאכת האומנות שלי בגאווה. השורות קצת עקומות, אבל המילים ברורות. מוזר לחשוב שכל בת בבית הספר תוכל לקרוא את מה שכתבתי, בלי לדעת שאני כתבתי את זה.
אני יוצאת מהשירותים בתזמון הכי גרוע שאפשר. המנהל בדיוק חוזר למשרד שלו, וכשמתברר שאין לי פתק הוא נותן לי ריתוק. לעזאזל.