מה שאפשר לשכוח

פרק שישי

בקפטריה, קסדי שואלת אותי אם אני רוצה להבריז משיעור אומנות ולבקר בבית שלה.
אני רוצה. מר ווגנן נחמד, אבל אני כישלון באומנות. לפעמים נמאס לי לעבוד קשה בלי לראות תוצאות.
"מה איתך?" פונה קסדי לאיזבלה, שיושבת לידה וקוראת ספר עבה בפרצוף משועמם.
"לא יכולה," רוטנת איזבלה. "אני במקהלה. אני לא יכולה להסתכן."
אז לפני השעה השביעית רק אני וקסדי יוצאות מבית הספר. אני מצפה להליכה, כי זו הדרך בה קסדי מגיעה הביתה בדרך כלל, אבל היא מושכת אותי לחניה, שם היא מציגה בפני את לילי: מכונית אפורה, חבוטה ונוחה, ששייכת להורים שלה.
"לילי?" אני שואלת, משועשעת.
"הי!" היא קוראת, בחיוך. "לא לזלזל. אמא שלי מאמינה שיש לה אישיות."
אנחנו נכנסות למכונית. קסדי זורקת את התיק שלה אל המושב האחורי ומזמינה אותי להתרווח.
הדבר הראשון שהיא עושה כשהיא מתניעה הוא להדליק את מערכת הסטריאו על ווליום שממש מכאיב לאוזניים.
אנחנו נוסעות לאורך השדרה. אני חושבת שהמוזיקה מהירה מדי ורועשת מדי ושהזמר נשמע כאילו הוא מתפוצץ מבפנים. קסדי שרה כל מילה. הקול הצרוד שלה מדהים.
היא צועקת לי מעל למוזיקה שאצטרף אליה, אבל אני רק מושכת בכתפי. אני לא מכירה את השיר.
אנחנו נוסעות עשרים דקות. הרחובות הארוכים בדרך גורמים לי לחשוב על קסדי הולכת ברגל בדרך לבית הספר ובחזרה. אני חושבת שכשיהיה לי אופנוע אני צריכה להסיע אותה כל יום.

קסדי גרה באחת הדירות בבית דירות קטן וישן. כשאנחנו עולות במדרגות היא שואלת למה לא הצטרפתי אליה ככשרה. "את לא צריכה להתבייש ממני," היא מוסיפה. "איזבלה תמיד שרה איתי והקול שלה מזוויע. חוץ מזה, לא הייתי שומעת אותך מעל למוזיקה." התשובה שלי מכה אותה בשוק; היא לא מאמינה שאני לא מכירה את השיר.
"את חייבת לבוא איתי, עכשיו, לשיעור שיציל את חייך," היא מכריזה, ופותחת את הדלת לבית שלה.
ההתרשמות הראשונה שלי מביתה של קסדי היא גל חום מבורך וריח נהדר של בשר.
"הי, אמא!" צועקת קסדי. היא לא מחכה לתשובה, וגוררת אותי אל החדר שלה. יש משהו שמרשים אותי בדרך שהיא מתנהגת בבית שלה. היא נראית משוחררת יותר.
"את רואה?" היא מחווה בזרוע ישרה על החדר שלה. הוא מבולגן, כמו שחדר של נערה מתבגרת אמור להיות, כמו שהחדר שלי נראה שנה שעברה, כשטרחתי לחיות בו, אבל זה לא מה שהיא רוצה להראות לי. הקירות שלה- הם מכוסים פוסטרים וציורים וכיתובים.
היא מושכת אותי אל הקיר. "את רואה את זה? זה מי שעושה את המוזיקה. שעשה, האמת. קוראים להם נירוונה. מצלצל מוכר? קורט קוביין היה הזמר שלהם. מטורף, מדהים, ממכר- עד שהוא התאבד, כמובן. ופה? זה פוסטר של הרובים ושושנים- אה, עליהם שמעת?" וזה נמשך ונמשך, אבל זה לא מפריע לי, כי היא מצחיקה ומעניינת, והיא מחליפה נושאים כל פעם שאנחנו מגיעים לפוסטר אחר.
יש לחדר שלה ריח ביתי, כמו מרככי כביסה עם ריחות של פרחים ושוקו ואוויר צח ועציצים ונוזל זול לניקוי רצפות וקצוות של עשן סיגריות. יש לה ארון חום כהה בחדר שגורם למקום להראות חמים והבלגן נראה כל כך ביתי ומתחשק לי לדחוף אל הריצפה את ערימת הכביסה הנקיה על מיטת היחיד שלה ופשוט להתכרבל.
מישהי מציצה מהדלת הפתוחה- אישה יפה עם קמטי חיוך, בסביבות שנות השלושים. "הי!" היא אומרת לי בהפתעה כשהיא רואה אותי. "קסדי, האוכל מוכן. מתי תסדרי את החדר שלך? ולמה את מתעללת ככה בחברה שלך?"
קסדי מחייכת. היא אומרת לאמא שלה שתיכף נבוא.
"אמ," היא אומרת אחרי שאמא שלה הולכת, ומתחילה לצחוק. זה גורם לי לחייך ולשאול, "מה?"
"אמא שלי, היא מביכה. והחדר שלי מזוויע. אני באמת צריכה לסדר אותו." היא מחייכת, אבל אני שומעת קצת מתח בקול שלה. כאילו היא לא בטוחה שאקבל אותה איך שהיא, עכשיו שאני מכירה צדדים יותר אישיים שלה. זה לא משהו גדול, אבל אני מכירה את תחושת הפחד הזו, שמישהו עלול לשנוא אותך בגלל דבר קטן.
"אמא שלך מהממת," אני אומרת. "וזה החדר הכי מגניב שהייתי בו אי פעם."
החיוך שלה מתרחב.

לקסדי יש שני אחים קטנים, אחד בן שמונה ואחד בן חמש. הם מדברים בהתלהבות סביב השולחן, והם הדבר הכי מצחיק שראיתי בחיי. הם כמו המשפחות האלה, שעושות סדרות בטלויזיה.
אנחנו אוכלים שפרד'ז פאי מעולה, אבל קסדי מוציאה דגנים צבעוניים וחלב.
"לא אוכלת בשר," היא אומרת כשהיא רואה את מבטי התוהה.
"קסדי צימחונית," מלגלג האח בן השמונה.
"סתום, דן," עונה קסדי, "או שאני אגרום לך להיחנק מהמיץ הדפוק שלך ואתן לכלבים של משפחת קאשור לאכול את הגופה שלך."
"דברי יפה לאח שלך," אומרת אמא שלה, אבל היא אומרת את זה בחיוך. קסדי מוציאה לדן לשון. אני משפילה את הפנים שלי אל הצלחת שלי כדי שלא יראו את החיוך שלי.
אחרי שאנחנו מסיימים שלושתם מתחננים לאמא שלהם שתיתן להם חטיפי שוקולד. אני משווה את קסדי בראשי למעודדות שהסתובבתי איתן שנה שעברה, שפחדו ללבוש משהו צמוד שירמוז לשומן כלשהו, ואכילה לידן בזמן שהיו בדיאטת רעב- תשעים ותשעה אחוזים מהזמן-נחשבה לגסות רוח הגובלת ברשעות. משום מה הרבה יותר כיף להסתובב עם קסדי.
בסופו של דבר הילדים מנצחים, וקסדי מעבירה לי קוביית שוקולד.
יש לי בחילה פתאום. אני מתרצת את חוסר התאבון הפתאומי באכילת יתר, מזייפת חיוך, ונזכרת באיזה חוג לא קיים שאני חייבת להגיע אליו עכשיו.
קסדי מכריחה את אמא שלה לתת לה לנהוג שוב. אמא שלה מגלגלת עיניים ונותנת לה אישור.
"אז," מחייכת קסדי, שמריחה עכשיו כמו שוקולד, כשאנחנו במכונית, "איפה החוג?"
"ה-החוג?" אני מגמגמת.
"כן, אני יכולה להסיע אותך ישר אליו. לא אכפת לי אם הוא רחוק, את יודעת. אני אהנה לנהוג כמה שיותר." החיוך שלה גדל. היא כל הזמן מחייכת? היא בוכה אי פעם? איך היא יכולה להיות כל כך מאושרת כל הזמן?
"ל-לא, לא צריך," אני ממהרת לענות, עוד לפני שהיא מסיימת את המשפט. "זה, אמ, זה חו-חו-חוג ב-לט, ואנ-אני צריכה לה-להביא את הדברים שלי מה-מהבית." אני מגמגמת יותר מהרגיל כשאני נלחצת. אני צריכה לקחת נשימה עמוקה, אבל זה יהיה מחשיד. היא תאמין לי? היא בטח תראה שאני משקרת.
"אין בעיה," היא אומרת, ומתניעה. "אז איפה הבית שלך?"
אחר כך היא שוב מדליקה מוזיקה קולנית, ואני נרגעת, כי זה אומר שלא אצטרך לדבר שוב. היא מכריזה את שמות הזמרים כל פעם שעולה שיר חדש, והיא שרה את כל המילים. היא לא מעשנת במכונית.
כש'לילי' עוצרת ליד הבית שלי אני מודה לה בקושי. אני מחזיקה כל כך הרבה בתוכי שאני כמעט ולא מצליחה לדבר.
"אין בעיה," היא אומרת שוב. "נתראה מחר?"
"נתר-נתראה," אני עונה. היא נוסעת לפני שאני מגיעה אל הדלת, ואני יכולה לרוץ את שאר הדרך, עד שאני מגיעה לשירותים, עד שאני מקיאה את כל ארוחת הצהריים שלי בבית הגדול והריק.

---
איך מתרגמים שפרד'ז פאי? פשטידת רועים נשמע מוזר.
קסדי היא הגיבורה שלי. גם כשהיא מתנהגת ברשעות. אפילו שאני לא מתלהבת כמוה מלהקות כאלה מהניינטיז ואני מכירה רק איזה שתי שירים של נירוונה.
ו.... לעכשיו אני ישאיר את הכריכה הזו בגלל שאני לא מצליחה למצוא תמונה. רק למקרה שזה עיניין אתכן.