מה שאפשר לשכוח

פרק שתיים עשרה

אני יושבת על מכסה האסלה בשירותים של בית הספר ובוהה בקיר. אני רוצה להגיע הביתה. תחושת ההשפלה צורבת בגרון שלי, בבטן שלי, בעיניים שלי. אני רוצה נואשות לצאת מכאן, להיעלם, ועדיין אני יושבת בחלל הקטן והמלוכלך הזה ולא עושה דבר.
אני מרגישה עלובה וטיפשה וחסרת תקווה, וכל מה שאעשה עכשיו יהרס, פשוט כי אני עשיתי את זה.
הייתי רוצה לשנות את הכול, את כל העבר, לגרום להכול להיות נכון, לעשות שאריאנה תחיה ואמא תישאר ואבא אף פעם לא ייעלם ואני אף פעם לא אשרוף בתים. הייתי רוצה שאיזבלה תפסיק להיראות אומללה בבקרים ושקסדי תאהב את עצמה כמו שהיא ושקרטר לא יהיה פחדן.
הרגשתי שנאה דומה כלפי עצמי לפעמים בלילות נוראים שאמא ואבא רבו בצעקות, ואחרי אריאנה, ואחרי המסיבה, כשהתברר לי מה קרה. כשאריאנה מתה, הרגשתי כלפי עצמי תיעוב מוחלט. ברגעים כאלה, שאני שונאת את עצמי, הכול חוזר אלי בבת אחת, כל הרגעים של הרוע. להתעורר בחצר של הבית עם כאב ראש מזוויע וחרם כללי כלפי. לכסות את האוזניים של אריאנה כשאמא בוכה וצועקת על אבא. לנסות להרגיע את עצמי בריקוד כשעולה בי גל בחילה בגלל כל מה שקרה. הכול מלא שנאה כלפי, וזה הדבר היחיד אני מרגישה באמת. אני תוהה איך מישהו נשאר לידי. איך אנשים מסוגלים לסבול את הזוועה שאני.
לילד שהתחיל הכול קוראים דיוויד רוסוף. הפנים שלו מלאות פיצעונים והוא תמיד לובש הבעה מרושעת. אני מושכת אלי את הברכיים שלי ומחבקת את עצמי. אני מנסה לקחת כמה שפחות מקום. הלוואי שהכול היה נגמר טוב! אני מנסה לא לבכות.
בימים הכי גרועים שלי, ממש אחרי שאריאנה נהרגה, היה לי קרטר. הוא היה שם בשבילי תמיד, עד הפעם ההיא שבאמת נזקקתי לו. עכשיו אין לי אף אחד, כי קסדי הבריזה כדי לצאת עם החבר שלה, ואיזבלה חולה. קרטר-אפילו אם יכל לעזור לי בסיטואציה הזו- הושעה מבית הספר אחרי שהיכה את דקס.
אני מטונפת. ואם מישהו יראה אותי עכשיו, זה יעודד אותו להמשיך, אז אפילו שאני כל כך רוצה לחזור הביתה, אפילו שיום הלימודים נגמר כבר, אני נשארת מקופלת בתא הנעול, ועוצמת את העיניים חזק, בתקווה שזה יגרום לדמעות להיעלם.

אני מתעוררת פתאום כשהטלפון שלי מצלצל. מי זה כבר יכול להיות? יש הבדל של אלפית השניה בין הבלבול של החושך וההבנה ההמומה שאני עדיין בבית ספר, וזה בדיוק מספיק זמן להכנס לפאניקה.
אני בבית הספר, לגמריי לבד בבית הספר החשוך, והפלאפון שלי מצלצל בקולי קולות. אני מחטטת מהר בילקוט שלי בניסיון למצוא אותו. זה לא לוקח הרבה זמן, כיוון שהמסך דולק ובולט כל כך בחושך. אני שולפת אותו, עונה, ומצמידה אותו לאוזן.
"ה-הלו?"
זה אבא שלי. הוא מזכיר לי איפה הבית שלי, ואומר שזה ממש לא נורמאלי. כמה זמן אורכת מסיבה? עד אחת, שתיים מקסימום? ומה השעה? שלוש. לגמרי, לגמרי הגזמתי. "אני רוצה שתיהי בבית תוך חצי שעה." הוא מסכם בזעף.
מוזר לחשוב שהוא יאמין שהלכתי למסיבה אחרי מה שקרה בקיץ, אבל הוא לא ממש מכיר אותי כך שזה כנראה הגיוני. אני מיידעת אותו בעובדה שאני ככל הנראה נעולה בבית הספר, ומתחננת שיעזור לי להגיע הביתה. הוא כל כך מופתע שהוא אומר כן, למרות שפירוש הדבר שיצטרך לשהות איתי במכונית קטנה רבע שעה. או שאולי יש לו התקפי נחמדות מידי פעם.
אחרי שאנחנו מנתקים, אני מרגישה שוב את הבדידות והחושך סוגרים עלי. הפחד לוחץ על קנה הנשימה שלי. אני לוקחת את התיק שלי ופותחת את הדלת. היא חורקת קצת, וזה גורם לי להתנשף מפחד. אני מתגנבת, כל הדרך בחושך אל הכניסה. הדלתות נעולות, כמו שחשבתי. אני מתיישבת לידן ונושמת, פנימה, החוצה, פנימה, החוצה. לבית הספר יש ריח שונה בלילה; קצת כמו חומר ניקיון- אולי מישהו אפילו מנקה את בית הספר- אבל בעיקר כמו הריח שיש לפעמים לאוכל ישן שעוד לא בדיוק התקלקל.
כשהדלתות נפתחות אני מכריחה את עצמי להישאר במקום.
"מאי?"
קולו של אבא שלי גורם להכול להיות הרבה יותר טוב, כי גם אם הוא לא בדיוק מנחם, הוא מוכר, וזה כשלעצמו מרגיע.
אני נעמדת לאט והולכת אחריו. אחד השרתים של בית הספר הוא זה שפתח את הדלת, ועכשיו הוא בוחן את בגדיי המלוכלכים ומגחך. פתאום אני רוצה לרוץ מפה ולמצוא את נקודת המחבוא הטובה ביותר. אני ממהרת למכונית המוכרת בתחושת הקלה.
אבא עוצר אותי לפני שאני נכנסת. הוא מניח שקית על המושב שלי. אני לא רוצה לשבת על השקית, אבל אני חייבת להגיע הביתה, עכשיו, אז אני מתיישבת.
הוא נוהג בדממה ובלי להסתכל עלי מחצית מהדרך, ואז הוא מתחיל לשאול. על השאלה הראשונה שלו, איך התלכלכתי כל כך, אני עונה במשיכת כתפיים. אני חושבת שברור מה קרה, והוא כנראה אידיוט אם הוא לא מבין לבד. לשאלה השניה אני משיבה במילים "לא שמתי לב", כי זה מה שקרה, לא שמתי לב שננעלתי בבית הספר. חלק ממני רוצה לשאול בעוקצנות אם חשב שעשיתי את זה בכוונה, כי זה הרי חלומי הגדול, להינעל בבית הספר, אבל אני לא מסוגלת לשאת את ההבעה שלובשות פניו כשאני מגמגמת, לכן אני שותקת.
"אני לא חושב שאת יכולה לקבל אופנוע." הוא מטיל את הפצצה כשהוא נכנס לחנייה שלנו.
"מה?" אני קוראת, מופתעת מכדי לגמגם. "איך זה שנרדמתי בבית הספר קשור לאופנוע שהבטחת לי?"
"הכול מתחיל ונגמר באחריות, שחשבתי שיש לך," הוא עונה ויוצא מהמכונית. אני פותחת את הפה שלי- אני רוצה לצעוק, לצרוח, לבכות, וזה כל כך לא הוגן ואני שונאת את זה, אבל אז אני סוגרת אותו. אין טעם.
"תזרקי את השקית לפח כשאת עולה," הוא מוסיף וטורק את דלת המכונית.
אני מסתכלת עליו הולך אל הדלת, וכשהוא סוגר אותה אני צועקת, "אתה האבא הכי גרוע בעולם!" למרות שאני יודעת שזה לא נכון ושהוא לא שומע אותי. אני לוקחת את התיק שלי, יוצאת מהמכונית, ומשאירה את השקית על המושב בזעם. אבל אני מתחרטת כשאני מגיעה לדלת. אולי אם אהיה ילדה טובה ואעשה הכול נכון הוא ישנה את דעתו. הוא מוכרח. אז אני חוזרת ולוקחת את השקית, ואז אני עולה להתקלח סוף סוף.

החבר הראשון שלי היה מייק אודון. בדייט השלישי שלנו נסענו לסרטים. ראינו סרט שאני לא זוכרת את שמו או את תוכנו. היה לי ברור שלא היה לו אכפת איזה סרט אנחנו רואים פשוט כי הוא תיכנן שנתמזמז. אז נתתי לו לנשק אותי, וכשהכניס את ידיו מתחת לחולצה שלי לקחתי נשימה עמוקה והנחתי לו לעשות את זה. כשהסרט נגמר והקרדיטים התחילו להתגלגל על המסך יצאנו החוצה לאוויר הקריר של הערב שצינן את העור שלי וגרם לי להרגיש טוב יותר. הוא לקח אותי באופנוע הישן שלו הביתה, וכשהרגשתי את הרוח על פניי הבנתי בפעם הראשונה עד כמה האופנוע יכול לשחרר אותי. כשירדתי בכניסה לבית שלי כמעט שכחתי מהסוגרים הפתוחים של החזייה שלי. כמעט לא הרגשתי מטונפת מהמגע שלו.
אני צריכה את האופנוע המטופש. אני צריכה משהו שיזכיר לי שהעולם הוא יותר מסיוט מוחשי וכואב. ואני אעשה הכול לשכנע את אבא שיתן לי אותו. כשאני במקום הבטוח שלי, מכורבלת בשק השינה החמים שלי, נקייה, אני מחליטה שכל הדברים האידיוטים שעושים לי בבית הספר לא יעצרו אותי. אני רוצה להרגיש חופשייה שוב, בכל מחיר.

***
אני יודעת. אני יודעת. גרוע. אבל בבקשה אל תאשימו אותי. אין לי זמן אפילו להתלונן על העומס.