מה שאפשר לשכוח

פרק שמיני

יום שני קר יותר מתמיד. הוא נדמה קר יותר כשכולם מדברים על המסיבה של התלמידה הזרה ההיא, שמתברר ששמה אנה. היא די יפה, והיא מסתובבת בבית הספר כאילו המקום שייך לה, מרוצה ממסיבת הבריכה המושלמת שלה.
היו זמנים שאנשים דיברו ככה על המסיבות שלי.
אפילו בשולחן שלנו מדברים על המסיבה הזו; נוח מדבר עם כמה בנות מהשכבה על איזה בחור עם שיער ארוך, בוב צוחק עם בחור בשם גרג על הבחורה שהשתכרה עד כדי כך שהורידה את החלק העליון של הבקיני שלה, צעקה "אלוהים התאבד!" וקפצה למים, והארפר מתלחשת עם קסדי -שיושבת על ברכיו של שמיניסט כלשהו- על משהו שמעורב בו אלכוהול, סקס, וחדר ההורים של אנה. הן לא מפסיקות לצחקק. איזבלה בכלל לא יושבת איתנו. היא התיידדה עם אנה ההיא במסיבה, שיחקה אמת או חובה עם התלמידים הזרים, נכנסה לכמה דקות בגן עדן עם אירי אחד, ומאז היא פשוט "מאוהבת בו מעל לראש", והיא יושבת איתו.
אני לבד.
אני צופה באיזבלה מאכילה את האירי בצד השני של הקפטריה המלוכלכת, בקסדי, שמקשיבה רגע לשמיניסט שלה לפני שהיא מנשקת אותו, ואני יודעת שאין לי מה לחפש פה. אני קמה ולוקחת את הדברים שלי-בוב הוא היחיד ששם לב, ואני מעמידה פנים שאני לא שומעת אותו שואל אותי לאן אני הולכת- הולכת אל הדלת, ומרוקנת את תכולת המגש שלי בפח לפני שאני יוצאת. אחר כך אני מרגישה כמו ילדה קטנה, עושה דרמה מכל דבר, ואני מרגישה עוד יותר גרוע כשאף אחד לא יוצא אחרי.
אני הולכת לשירותי הבנות שוב. לפני שבוע וחצי אכלתי פה כל ארוחת צהרים כמעט. התא הרגיל שלי ריק, ואני ממהרת פנימה. לא הכנתי לעצמי כריך הבוקר, כל כך התרגלתי להסתובב עם חברות בקפטריה, לכן אני ארעב היום. כמה בנות נכנסות לשירותים. הן מפטפטות בהתרגשות על המסיבה בזמן שהן מתאפרות. אני רוצה לצאת החוצה ולדחוף את השפתון שלהן לעמקי הגרון שלהן, כך שהן לעולם לא תוכלנה לדבר שוב. במקום זה אני מתישבת על מושב האסלה הסגור ובוהה בדלת המקושקשת.
הדלת! אני נזכרת בפעם ההיא שהברזתי משיעור ביולוגיה. איפה מה שכתבתי? אני מוצאת את הכתב שלי על הקיר. בנות כתבו ליד המילים שלי. אני מתרגשת פתאום.
מישהי כתבה,
'זה אח של קרטר ווילסון? כי אם כן, הוא דוחה. פעם הוא ישב בשורה לפני בסרט והוא כל הזמן ניסה להכניס את היד למכנסיים של הבחורה לידו'.
ועוד מישהי כתבה,
'זה הוא! הוא חתיכת סוטה. תתרחקו ממנו'
ועוד מישהי,
'הלוואי שהוא ימות!!'
ומישהי כתבה ליד,
'אמן'
מישהי כתבה שהוא חתיך. אחרות הקיפו את המילים שלה במשפטים כמו, 'את משוגעת? הוא דוחה. הוא דחף בכוח את הידיים מתחת לחולצה של מישהי שאני מכירה'
מוזר לקרוא את המילים האלה, צמודות וצפופות ועזות. מישהו צריך לפרסם תמונה של המקום הזה.
אני מחייכת לעצמי.
הפעמון מצלצל וזה האות שלי לצאת, ללכת לכיתת המתמטיקה. בדרך לכיתה מישהי מפילה לי את הדברים. כשאני אוספת את הספרים שלי לבד אני מרגישה יותר בודדה מאי פעם.

האוטובוס של בית הספר ישן ומטונף. אני נצמדת לחלון. ילד שאני מכירה רק את הפנים שלו מתיישב לידי, והוא נרדם מיד. הוא נראה קשוח ומפחיד, יותר סגנון הפרועים מהמושב האחורי, אבל כשהוא ישן הוא בסדר מבחינתי, עד שהוא שומט את הראש שלו על הכתף שלי. אני מפחדת לזוז, כי מה אם הוא יתעורר ויכעס עלי?
אז אני יושבת בלי לזוז וחושבת על פניה של אחותי הקטנה. אני מפחדת שאם לא היו לי התמונות הייתי כבר שוכחת איך היא נראתה.
הבנים מאחורי מדברים על המסיבה גם כן. זה לא הגיוני. אני מרגישה כאילו מישהו עושה לי דווקא. איך זה שכולם מדברים על המסיבה המחורבנת?
"אני לא מאמין שקרטר ווילסון עשה את זה," אומר אחד מהם.
השרירים שלי נדרכים. מה קרטר עשה? משהו רע? האם אני פוחדת מדי לגלות?
"זאת האמת," אומר השני. "אני ראיתי את זה, נשבע."
הם לא מדברים על זה עוד, ואני לא יודעת אם זה משמח אותי או לא. בכל אופן, אני מעדיפה את הנושא הראשון על זה שהם מתחילים לדון בו עכשיו: הגוף שלי.
כיוון שאני מקשיבה מאז שמעתי את שמו של קרטר במקרה, אני לא מצליחה להפסיק להקשיב עכשיו. אני לא יודעת אם הם יודעים שאני יושבת לפניהם. הלחיים שלי מאדימות כשאני שומעת אותם מפשיטים אותי במילים. אני רוצה לצעוק עליהם שיפסיקו. הבטן שלי מתערבלת. אני הולכת להקיא שוב, פה, על הבחור החתיך לידי. הנשימות שלי שואבות אל הריאות שלי רק את מה שהילד מאחורי אומר שהוא היה עושה לי, ומשהו משחיר בשולי שדה הראיה שלי. אני לא יכולה לסבול את זה עוד. אני מקרבת את היד שלי- זו שליד החלון- אל הפה שלי, ונושכת. חזק חזק חזק עד שישאר סימן. אני רוצה לדמם ממש, אבל בשלב כלשהו זה כואב מדי ואני מרפה.
"די כבר!" הקריאה של הבחור לידי כל כך תואמת למחשבותי שלרגע אני חושבת שאני צעקתי את המילים. בכלל לא ידעתי שהוא התעורר. הוא מסתובב אל הכסאות שלהם. "אולי תסתמו? יש פה אנשים שרוצים לישון, והחלומות הרטובים שלכם לא מעניינים אף אחד."
אחד מהם מעז לצייץ שזה לא עניינו, אבל הוא ממהר להשתתק כשהבחור נועץ בו מבט זועם.
כששניהם שותקים הוא פונה חזרה אלי. "אני מצטער," הוא אומר. "את בסדר?"
אני מהנהנת בחולשה.
אני תוהה אם הוא ראה אותי נושכת את עצמי. ולכמה ממה שהילדים ההם אמרו הוא הקשיב. "הם פשוט שני מטומטמים, " הוא אומר. נראה שהוא רוצה לומר עוד משהו, אבל אין בדיוק מילים מתאימות לסיטואציה כזו, לכן הוא פשוט אומר שוב, "אני מצטער."
הוא יורד לפני מהאוטובוס. אחד הבנים שישב מאחורינו מחייך אלי בדרך אל דלת האוטובוס. הם דיברו עלי בכוונה. הם ידעו שאני שומעת. אני מהדקת את השפתיים שלי צמוד צמוד צמוד.
כשאני יורדת אני ממהרת. הבית ריק כמו תמיד. אני מקיאה שוב באסלה. אני מרגישה בודדה. מה חדש.
אני צורחת אז. צורחת את כל האויר בריאות שלי, עד שאני מצטרדת, עד שזה כואב. ואז, בגלל שהכאב הזה לא מספיק לי, אני שוב מחפשת את המספריים.

קסדי מתנצלת על שהתעלמה ממני כשאנחנו יושבות בפארק שלנו שוב. איזבלה לא הצטרפה אלינו הפעם.
קסדי מעשנת סיגריה אחר סיגריה. היא אומרת, "נכון הבחור שסיפרתי לכן עליו? לפני שבוע בערך? זה הוא. נכון שהוא מדליק?" אבל היא לא נראית מאושרת. היא מדברת על איזבלה בזעם. "אנחנו חברות מאז שהיא עברה הנה, בכיתה ו'. ואז היא מכירה איזה בחור ואני כבר לא מספיק טובה בשבילה. הזונה."
אני לא בטוחה מה אני צריכה לומר, אבל קסדי לא ממש רוצה לשמוע בכל אופן. היא זורקת את הסיגריה השלישית שלה אל המדרכה ודורכת עליה בכעס. "שיהיה," היא אומרת. "לא איכפת לי. בסופו של דבר הוא יפגע בה איכשהו, והיא תבוא לבכות לי. הפעם אני פשוט אטרוק את הדלת בפנים שלה. היא אמרה שהיא לא מאמינה באהבה! חה! אני מקווה שהוא ישבור לה את הלב." היא אומרת את כל זה בכזו מרירות שאני לא יכולה לומר לה עוד משהו שיפגע בה. אז אני לא מספרת לה שהחבר החדש שלה ישב מאחורי אתמול באוטובוס, ואני לא אומרת לה מה הוא אמר.