מה שאפשר לשכוח

פרק שביעי

שיעורי הנהיגה שלי הם שום דבר. אני הולכת לקבל את רישיון הנהיגה שלי בקלות, כי המורה פשוט לא מתעניין בנהיגה שלי. יותר מהכול הוא מסתכל על החזה שלי, וזה גורם לי למתח מטורף, אבל אני מכריחה את עצמי להתיישב מול ההגה כל פעם. אני אעבור את המבחן הזה. אני לא צריכה שקרטר יסיע אותי הביתה כל פעם.
אחרי הפעם הראשונה שהתרסקתי- זה היה אחרי שאריאנה מתה, וההורים שלי לא הפסיקו לריב, והכול היה לא נכון, חשבתי שאני לא צריכה יותר את כל זה. אני פשוט אסתגר בחדר שלי ואתרחק מאנשים, כי אי אפשר לסמוך עליהם. אבל ידעתי שאני לא יכולה. יש דברים שאת חייבת לעשות. כמו ללכת לבית הספר. כמו להמשיך לנשום כשאנשים מתקרבים. אז המשכתי הלאה. התפרקתי הרבה פעמים מאז- כל פעם מחדש- אבל המשכתי ללכת לחוג הפסנתר שלי, ולבית הספר, ולדבר עם אבא ואמא. אין לך ברירה, חשבתי. אנשים הם יצורים נוראים, ואי אפשר לסמוך עליהם, אבל יום אחד את תיהי מספיק גדולה להתרחק מכל מי שמכאיב לך. עד אז פשוט תני לזה לקרות.
כמובן, המסיבה בקיץ די חירבה הכול, אבל המשכתי משם. אני עדין פה, הולכת לבית הספר ומסתובבת עם חברים ואפילו לומדת לנהוג. אז כל פעם שהמורה לנהיגה מסתכל על הגוף שלי אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה לנהוג.
אחרי שיעור הנהיגה בשבת הזו אני מגיעה הביתה עייפה. הייתי צריכה אויר צח כל פעם שנאלצתי לקחת נשימה עמוקה במכונית, אבל מיזוג האויר דלק. במקום להיכנס הביתה ולפגוש את אבא, שבטח ינסה להימנע ממני, אני רצה אל החצר מאחורי הבית. האוויר קר כל כך שהוא צורב בריאות שלי, אבל זה אויר. אני נשענת על אחד העצים וצורחת. כולי תקווה שאבא לא שומע אותי.
בסופו של דבר הרוח המקפיאה מבריחה אותי פנימה. אני לא פוגשת אף אחד כשאני נכנסת הביתה, עם עור ברווז ואף נוזל. הדבר הראשון שאני עושה הוא איתור חבילת טישו, ואז אני שומטת את הקפוצ'ון על הריצפה.
"את לא יוצאת מהבית בלי מעיל, נכון?" קורא קול נדהם מאחורי. זו דלילה, הפיליפינת שמנקה את הבית שלנו ועושה את הכביסות בבקרים, כך שאני בקושי פוגשת אותה. "זה מסוכן. את יכולה לחלות!" עדיין יש לה מבטא, ואני אוהבת אותו. אני חושבת שאנגלית נשמעת הרבה יותר טוב עם מבטא כלשהו. כולנו צריכים לדבר עם מבטא.
"א-אני בסדר," אני מחייכת. "יש מי-מיזוג אוויר ברכב."
היא אומרת משהו. אני לא שומעת אותה כל כך טוב, אז אני פשוט מחייכת בנימוס, מתנצלת, והולכת אל המטבח.
איזבלה מתקשרת אלי אחר כך. אני לא בטוחה מתי נתתי לה את המספר שלי. היא מקשקשת בעליצות משהו על "כולם", ועל "מסיבת הבריכה של איזו תלמידה זרה", שקשה לה להאמין שלא שמעתי עליה.
אני אומרת לה את דעתי על מסיבות בבריכה במזג האוויר המטורף של אוקטובר בצפון ארצות הברית.
"יש לה בריכה מקורה! זאת אומרת בריכה בתוך הבית! את מאמינה? נכון שזה מדהים? אבל זה יכול להיות מגעיל. את יודעת איך זה במסיבות הבריכה הגדולות האלו, אנשים לפעמים שוכחים מה זה חדר פרטי."
אני צוחקת איתה. מסיבה בבריכה מקורה נשמעת ממש מגניבה. מאי הישנה צורחת בראש שלי, 'תגידי כן! תגידי כן! זו רק מסיבה. ואת יכולה פשוט להיצמד לאיזבלה ולקסדי. את לא צריכה לשתות. תיהי אמיצה! את לא יכולה לתת למסיבה אחת להרוס את חייך!'
אבל אף אחד לא ירצה אותי שם. חוץ מזה, מאז שאפשר לראות את הבליטות של הצלעות שלי כשאני מתפשטת אני נראית נורא בבגד ים. ואחרי המסיבה כולם יצחקו מבדיחות בסגנון "היא לא הצליחה להצית את הבריכה". עדיף שלא.
"שי-שיעור נהיגה," אני מתרצת לאיזבלה. לא כיף לשקר לחברה טובה שלך, אבל מה אני כבר יכולה לעשות?
אז במקום לבלות עם כולם במסיבה אני יושבת לבד בחדר שלי, מקשיבה למכונת הכביסה שהפעילה דלילה. מאי הישנה אומרת שהיא שונאת את מה שהפכתי להיות, שקרנית ואחת שלא יודעת לבלות. אני מדליקה את הרדיו בפול ווליום, והקריין צועק, "מאות נוסעים תקועים בשדות התעופה ברחבי הארץ בעקבות השביתה! נמצאה גופתו של הנעדר סבסטיאן גרף, תלויה מעץ! המשטרה סבורה שמדובר בהתאבדות! שריפה פרצה בבית מגורים וגרמה לנזק ברכוש, אין נפגעים!"
אני חושבת שחדשות הן דבר מדכא. למה צריך אותן? דלילה נחמדה. היא מביאה לי כוס תה חם ואומרת לי לשתות הכול. אני מחייכת אליה בהכרת טובה. הדבר החם האחרון שהכנסתי לפי היה הבשר בבית של קסדי. בזמן האחרון הפיצות תמיד קרות כשהן מגיעות לבית.
"את יודעת, יש לי בן בגילך," היא אומרת לי כשאני מודה לה. "לא ראיתי אותו כבר שנתים."
אני מרגישה רע בשבילה. אני תוהה אם אמא שלי סיפרה למישהו אי פעם שהיא לא ראתה את ביתה כבר שבע שנים. אני תוהה אם הבן של דלילה כועס עליה לפעמים. אני חושבת שכן. איך אפשר שלא? גם כשאתה לא יכול ממש להאשים מישהו במשהו, אתה לא יכול שלא לכעוס עליו. והתפקיד של הורים הוא להיות שם איתך. אפילו אם הם צריכים לעזוב כדי שיהיה לך מה לאכול.
אבל פתאום אני מפקפקת בזה. מה אם משהו פשוט דפוק בי? מה אם הילד בן החמש עשרה בפיליפינים אף פעם לא כועס על אמא שלו על שהיא לא לידו, כי הוא יודע שזה רק לטובתו? שלא הייתה לה ברירה? מה אם הוא מעריך אותה על זה?
אני רוצה להפסיק לחשוב על זה. זה מזכיר לי את זה שכעסתי על אריאנה כשהיא מתה. כי לא הייתה אמורה למות, כי היא השאירה אותי לבד עם הריבים של אבא ואמא, כי בגללה הייתי בודדה גם כששיחקתי עם קרטר. אפילו שידעתי שהיא לא רצתה לעזוב. ושזה לא בסדר שאני כועסת על משהו שהיא לא יכלה למנוע.
"אני מצטע-מצטערת," אני אומרת בכנות. "זה בטח ק-קשה."
היא מהנהנת, והפנים שלה מהורהורות, והעיניים שלה נוגות. היא טופחת על הכתף שלי במבוכה משהו. "תשתי," היא חוזרת, ואז היא יוצאת מהחדר.
"זה לא אמור להיות ככה," אני לוחשת לאריאנה כשאני נשארת לבד שוב. "את היית אמורה לחיות ואמא הייתה צריכה להישאר ולא היו אמורות להיות שום מסיבות מחורבנות בעולם! לעזאזל!" ואז אני בועטת בשולחן הכתיבה בזעם, בעיניים מעקצצות. היום הכי נורא בעולם מתקרב, ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות. הפרסומות נגמרות ברדיו, ושיר של איזה ראפר מפורסם מתחיל. הוא מקלל הרבה. אני לא אוהבת שגברים מקללים בצורה כזו. זה מפחיד. אני מכבה את הרדיו וצופה במקום זה בסרטים של דיסני. כל מילה שאחת הדמויות המצוירות אומרת מזכירה לי את אחותי הקטנה. אני נמנעת מסרטים שיצאו מאז המוות שלה, כי זה אומר שהיא לעולם לא תוכל לראות אותם איתי. ואני שותה את כל התה, אפילו שהוא מר.