מה שאפשר לשכוח

פרק אחת עשרה

אני מאחרת לשיעור אנגלית ביום שלישי בגלל שכמה בנים מקבוצת הפוטבול החליטו 'ללמד אותי לקח'. השיער שלי פרוע ואחת הלחיים שלי צורבת מסטירה. מר גרין מסתכל עלי לרגע לפני שהוא מאשר לי להיכנס לכיתה. כולם נועצים בי עיניים.
אני מתיישבת בסוף הכיתה בתחושת מועקה. נוח רוכן אלי ושואל, "מה קרה?"
אני לא בטוחה איך הוא יודע שמשהו קרה, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. אני צריכה לשתוק ולשכוח מזה. אני לא רוצה לחשוב על זה אפילו. אני פשוט רוצה לחזור הביתה ולישון. אני מושכת בכתפיי.
רוז זורקת לי פתק מקדמת הכיתה. הוא נופל על הריצפה לידי. אני מכריחה את עצמי לא להסתכל עליו, אבל בשלב כלשהו, כמובן, אני מציצה בו. כתוב בו, באותיות גדולות ורעות, אני מקווה שזה כאב.
אני נועצת עיניים בעורף שלה, שמופנה אלי. רוז הייתה חברה שלי לפני המסיבה. היינו הולכות יחד לירידים ועושות מעצמנו צחוק. היא אהבה לעשות דברים שדרשו אומץ, כמו לגנוב אלכוהול ולחשוף את עצמה ברחוב, והיינו עושות את הדברים האלה יחד.
מה כאב? אני חושדת שהיא מדברת על הסטירה שקיבלתי, אבל אני לא מבינה איך רוז יכולה לדעת עליה.
הזמן נמתח ונמתח בשיעור המשעמם עד מוות. כשהפעמון מצלצל סוף סוף קרטר ממהר אלי.
"מי עשה לך את זה?" הוא שואל בכעס. "את בסדר?"
אני לא בסדר. לא שמעת? אני מטורפת, כמעט הרגתי מישהו. שום דבר שקשור אליי לא בסדר.
אני שואלת אותו על מה הוא מדבר. מתברר שכשנכנסתי היה לי סימן אדום על הלחי. כמובן. איך לא ניחשתי.
"זה היה דקס, נכון?"
אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני מושכת בכתפי שוב. זו דרך תקשורת מושלמת בשבילי- לא החלטית ומונעת את הצורך בדיבור.
קרטר מהסס רגע. אני מעמידה פנים שהשיחה נגמרה ויוצאת.

"הם הלכו מכות!"
איזבלה רצה אלינו, צועקת את החדשות. מההתנשפויות שלה ניכר שרצה כל הדרך מבית הספר לפארק.
קסדי אומרת לה להירגע ולהסביר על מי היא מדברת.  הן השלימו לפני שבוע, בערך, אבל היחסים בינהן עדיין מתוחים.
אני יודעת על מי איזבלה מדברת עוד לפני שהיא אומרת את השמות, ואולי הייתי צריכה לנחש שזה יקרה.
איזבלה נרגעת קצת. היא מבקשת מקסדי סיגריה, מניחה אותה בין השפתיים ומציתה אותה. אני מסתכלת עליה בשקט כשהיא שואפת, ואז רוכנת אל קסדי ונושפת את העשן בפניה. קסדי מחייכת. אני חושבת שהיא רוצה לדבר עם איזבלה עליהן, ולהיות החברה הכי טובה שלה שוב, אבל היא רק מבקשת כבר פרטים.
איזבלה מספרת לנו שקרטר ודקס הלכו מכות.
"אומרים שזה בגללך," היא מוסיפה פתאום, מסתכלת אלי. "אומרים שדקס הציק לך ולכן קרטר הרביץ לו."
אני מושכת בכתפיי. אולי כן ואולי לא.
קסדי רוכנת קדימה. היא נראית רצינית. אני יודעת שהיא הולכת לדבר על מה שקרה בקיץ. אני רוצה ללכת הביתה ולהתכרבל בשק השינה שלי.
"מאי, אני יודעת שאת בטח רוצה לשכוח מזה, וזה בסדר, באמת. אבל זה חשוב לדבר על דברים כאלה, כאילו-לא לשמור בבטן, את יודעת? ואם את רוצה מישהו לדבר איתו, אני ואיזבלה כאן בשבילך. ואנחנו לא הולכות לשפוט אותך לפי מה שקרה לפני ארבעה חודשים."
אני מרגישה כאילו היא לא אמרה בדיוק את המילים הנכונות שיגרמו לי לדבר. זה מטופש אבל אני לא מסוגלת לדבר על זה בנסיבות האלה בדיוק, אז אני רק מודה לה ומחייכת.
קסדי מבקשת שאזכור שהן תמיד שם בשבילי.
זה מרגיש כמו סוף השיחה וכמו הזדמנות שהוחמצה.
איזבלה אומרת, "בשביל מה יש חברות?" בקול מתוק מידי, וזה גורם לשלושתינו לצחוק, כי זו כזו קלישאה. אחר כך אנחנו נוסעות במכונית של ההורים של קסדי -'לילי' הזקנה, כמו שאיזבלה קוראת לה, ואנחנו מדליקות את הרדיו על התחנה שאני הכי אוהבת ומגביהות את הווליום ופותחות את החלונות ושרות בקול ואיזבלה עושה פרצופים לאנשים שמסתכלים בנו. אנחנו נוסעות בשביל לנסוע, בשביל הרוח שנכנסת מהחלונות, ואין לנו יעד בכלל. קסדי מחליטה לעלות על הכביש המהיר כדי שתוכל לנסוע יותר מהר. אני מפחדת קצת כשהיא נוסעת ממש מהר, אבל אני פשוט לוקחת נשימה עמוקה ושרה יותר בקול. כשאנחנו נוסעות חזרה אנחנו מתנהגות כמו שיכורות והלב שלי הולם בטירוף. אנחנו לא מפסיקות לצחוק. זה אחד הרגעים האלה, שמרגישים כאילו ימשכו לנצח, אבל כמובן שהוא לא. איזבלה מציצה בטלפון שלה ומסתכלת על השעה.
"אני חייבת ללכת," היא אומרת בעצב.
אנחנו מורידות אותה ברחוב קטן ומוזנח. "היא גרה כאן?" אני שואלת את קסדי כשאיזבלה ממהרת במורד הרחוב.
"לא, היא גרה ברחוב ליד," אומרת קסדי.  היא מעבירה הילוך, אבל היא לא נוסעת ממש עד שאיזבלה פונה לרחוב הבא ונעלמת מעינינו.
"למה לא הורדנו אותה ליד הבית שלה?"
קסדי נאנחת ואומרת שזה סיפור ארוך. היא לא מפרטת ואני לא לוחצת עליה. היא מסיעה אותי לבית שלי. כשאני יוצאת מהמוכנית היא אומרת, "מאי?"
אני מסתובבת אליה.
"בבקשה אל תשכחי את מה שדיברנו עליו בפארק, בסדר? כי באמת מפריע לי כשלחברה שלי כואב." אני מהנהנת ומודה לה שוב.

אבא לא בבית שוב. אני יושבת לבד במטבח משש ובוהה בשעון. כשמגיעה שעה מספיק מאוחרת ללכת לישון- שמונה וחצי- אני עולה באיברים נוקשים ומתכרבלת בשק השינה שלי. אני נרדמת רק אחרי שעה כמעט, ואז יש לי סיוט. אני מתעוררת מכוסה זיעה. הלב שלי הולם בחוזקה. אני משעינה את הגב שלי על הקיר ומחבקת את רגליי. האור בחדר שלי עוד דולק, משמע אבא עוד לא חזר הבייתה. אני לא ממש מצליחה לחשוב בהיגיון. הפלאפון שלי מוטל על הריצפה. אני מותחת את היד ולוקחת אותו. אני מתקשרת למספר האחרון שהתקשר אלי. אני מוכרחה לדבר עם מישהו. מי זה?
"הי," אומרת איזבלה, שנשמעת כאילו התעוררה עכשיו. אני חייבת לומר משהו, אבל ההברות לא מצליחות לצאת כמו שצריך. "מאי?" היא שואלת.
"א-את י-יכו-כולה ל-לבוא?" אני מצילחה לפלוט.
היא לא מבזבזת זמן על שאלות מטופשות כמו 'את בסדר,' כי אני לא, בוודאות. במקום זה היא אומרת שהיא בדרך.
היא מגיעה-עם קסדי-אחרי חצי שעה, אותה אני מבלה כשהראש שלי טמון בן הברכיים שלי, בניסיון לא להקיא.
אני פותחת להן. נדמה לי שהשעה אחת עשרה. אבא יגיע בערך בעוד שעתיים. קסדי מחבקת אותי. איזבלה שואלת בדאגה כנה מה קרה. אני לוקחת עוד נשימה עמוקה.
"אמר-אמרת שאני יכו-יכולה לד-לדבר אי-איתכן," אני אומרת. "עכשיו אני רוצה."

אנחנו יושבות על הספה. איזבלה הביאה לי כוס מים וקסדי לא הרפתה ממני כל הזמן.  הגל עבר, ועכשיו אני לא רוצה לדבר פתאום. הן יושבות לידי ומחכות.
"הלי-לילה של המסיבה-" אני פותחת, ואז קוטעת את עצמי. "לא, אני לא מסו-סוגלת."
"את לא מוכרחה," אומרת איזבלה.
קסדי מהדקת את זרועותיה סביבי. היא כאילו אומרת לי בלי מילים שהכול בסדר איתי. זה הרבה יותר מנחם מלישמוע את צלילן של המילים.
"בלילה של המסיבה היה לי ממש רע והייתי נורא עצובה אז שתיתי ושתיתי ומישהו הביא לי סיגריה מוזרה כזו ולא הבנתי מה זה! לא ידעתי! ואז זה היה נראה רעיון טוב לשרוף הכול. לא זכרתי בכלל איפה אני, לא לדבר על כמות האנשים בבית. לא זכרתי שאש זה דבר חם כל כך." אני פולטת הכול מהר החוצה, כי אני צריכה שמישהו בעולם ידע שלא עשיתי את זה בכוונה. לא בדיוק הכול, נכון, אבל את הרוב. את מה שבאמת משנה. אני לא צריכה להיכנס לפרטים.
אחר כך הן מחבקות אותי ומנחמות אותי עד שהן צריכות ללכת. אני מסתכלת בהן הולכות בשביל הגישה אל המכונית הכסופה, ואני מרגישה כאילו דברים בתוכי מסתדרים לאט במקום הנכון.

***
סליחה שלא כתבתי! הייתי תקועה... בכל אופן יותר מחצי מהפרק הזה נכתב בזמן השיעור אז בטח יש לי מאות שגיאות... אניווי תגיבו ותצביעו אם אהבתן! XOXO
שאלה: אתן חושבות שאני צריכה לקרוא לפרקים שלי בשמות?