גם רגשות צריכים לדבר-

נפלתי וקמתי-

פתאום זה קרה,אחרי שנפלתי וקמתי,אחרי שהסתכלתי סביבי וזעקתי לעזרה,אחרי שבכיתי על העבר ולפעמים גם על העתיד. פתאום אחרי כל כך הרבה זמן שהייתי לבד,שחשבתי על אובדן,שניסיתי לפרוץ החוצה לעולם העקשן והאפל.
רציתי שיקבלו אותי , רציתי שייתיחסו אלי כאל אחת מתוך כולם, רציתי להיות שווה בין שווים.
קשה להאמין שהיו בי כל כך הרבה תקוות שווא,התקוות הפכו גדלות וגדלות מיום ליום,קיוויתי להרבה,אבל קיבלתי מעט.
"להיות רגועה וחיננית" כל יום הזכרתי לעצמי,אך מה אפשר לעשות כשהאנשים סביבך קשי עורף וחסרי חמלה וקבלה.
הימים עברו בעצלתיים ואני נשארתי אותה אחת בלי חברים ובלי נחמה.
השמחת חיים כבר חלפה ממזמן,מאותו היום בו החלטתם שאין בי טוב,אמרתם דברים קשים מנשוא,הדחקתם אותי,רציתם שאשתנה כי אם לא,לא אתקבל אצלכם.
הרגשתי כאילו האדמה פתחה את פיה וסגרה אותי בתוכה, הרגשתי שאין בי אפילו טיפת הצלחה,טיפת עזרה לעולם,הרגשתי ריקה מבפנים ומבחוץ.
פתאום,אחרי הכל, מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מסתכלת על העוברים והשבים,מסתכלת וחושבת,למה האנשים כל כך אכזריים,למה הם לא יכולים להבין שהם לא היחידים בעולם,למה זה בכלל טבע קיומם. לא ביקשתי הרבה,רק ביקשתי שייסימו לב לקיומי.
בסופו של יום אני לא בוכה על הבדידות,אני בוכה על השוני שבי. בוכה עד השעות הקטנות שבלילה,עד שכולם כבר ישנים,רק אז אני יכולה להוציא את כל הסבל והתסכול שבתוכי.