גם רגשות צריכים לדבר-

יום הזיכרון-

יום זיכרון.
זה היום.
ביום הזה אני צריכה להתעמק ולזכור את כל אלו שמתו בזמן שהגנו עלי,לזכור את אותם האנשים שהקריבו את חייהם בשבילי, אלו שהמוות דפק להם בדלת באמצע החיים.
שנה אחרי שנה נוספים לרשימה הארוכה עוד ועוד שמות,שמות מוכרים ושמות פחות מוכרים,שמות עם סיפור טרגי שסיים את חייהם,שמות של אנשים עם משפחות שבורות.
קשה לחשוב על המוות,זה בקושי נתפס, בנאדם חי לפני שניה ושניה אחריה נשמתו נלקחה למקום רחוק. הכאב לב לא נעלם,הוא בחיים לא נעלם אבל עם הזמן מתרגלים אליו,הוא הופך להיות חלק מהיומיום,כמו הקפה בבוקר.
אותם האנשים שחייהם נלקחו מהם בלא רחמים, לא ישבו להתקיים, הם כבר לא יקומו בבוקר,לא יצחקו,לא יבכו,לא יגדלו,לא יזדקנו,הם ישארו אותם השמות של האנשים שנתנו את חייהם בתמורה לשלנו.
אותו הדגל המכסה את הקבר הנורא,אותו הדגל שהם נלחמו למענו, אותו הדגל בו אנו מתגאים,הוא הדגל שעכשיו יורד לחצי תורן, מתאבל על מותם.
אנחנו הולכים על ארצנו שנכבשה עם דם הנופלים,בזכותם הכל!
יש שני דברים שאנו יכולים לעשות למענם לזכור אותם ולהילחם כמותם.