גם רגשות צריכים לדבר-

הליכת חיי-

להמשיך ללכת,אני מזכיר לעצמי. תמשיך ללכת,זה עוד לא הסוף,תמשיך ללכת.
אני הולך המון זמן,זמן ארוך מידי שאזכור כמה.
אני הולך ולא מפסיק,אני הולך בחום,בגשם, עם עליות וירידות. הולך ושומר על קור רוח,אני לא יכול להרשות לעצמי להתשגע,אני רוצה להגיע לסוף,אני צריך להגיע לסוף.
אומרים שבסוף יהיה טוב,אני כבר לא יכול לחכות לטוב המיוחל.
אני מגביר את הקצב,צעד אחר צעד,נשימותי נעשות כבדות וגופי מתחיל להיחלש.
רע מאוד,אני אומר לעצמי, אני נעשה יחש מרגע לרגע. כבר לא בטוח שאצליח להגיע לסוף הטוב, אולי כוחי לא יספיק,אני נתקף חרדה,כל הזמן הלכתי לשווא? כל ההליכה הקשה? ההליכה בכל מצב? כל זה לשווא?.
אני לא אצליח להגיע לסוף. אני לא אעשה את משימת חיי,אני לא אעשה את ייעודי.
אני לא רואה את הסוף,כנראה הוא רחוק,רחוק מאוד,יותר מידי רחוק.
עכשיו אני כבר בטוח,אני לא אצליח להגיע לסוף.
בצער רב מלווה בדמעות בעיניים אני מתיישב,מסתכל על הנוף,על השמים,על החול החם,על הדרך הארוכה שעברתי.
הדרך שעברתע נגלת לפני,מראה לי את כל הכוחות שהשקעתי,את כל הרגעים שעיצבו אותי בזמן שהלכתי,את כל הדברים שעברתי בכוחות עצמי,את כל המכשולים בדרך,את כל העליות והירידות. כל מה שעברתי נגלה לפני,ואני מתרגש,גאה בעצמי. עברתי דרל כזאת בעצמי,כמעט ולא וויתרתי,אז למה לי עכשיו לוותר? אני יכול להגיע לסוף,מגיע לי להגיע לסוף.