גם רגשות צריכים לדבר-

היא שונה-

אני מרגישה רע,אני מרגישה רע על זה שלא קיבלתי אותה בהתחלה,על זה שהרחקתי אותה ממני,על זה שישר שפטתי אותה,על זה שבקושי הקשבתי לה,על זה שהתנהגתי כמו שהתנהגתי.
היא באה לבד,חסרת חברים,רצתה להכיר כאלה,אבל אני התרחקתי. היא הייתה שונה,דיברה הרבה וחא שמה לב שלא מקשיבים לה,היא דיברה ודיברה ואני לא הקשבתי,רק חשבתי על כמה היא מוזרה ועל זה שאין לי כוח אליה.
למה התנהגתי ככה? זה לא הבנאדם שאני מתיימרת להיות,זה לא הבנאדם שאני רוצה להיות.
לקח לי זמן להבין איך אני מתנהגת אליה,איזה פנים היו לי על הפרצוף,איזה יחס לא נחמד וכמעט מזלזל נתתי לה. לא מגיע לה,היא לא עשתה שום דבר רע, היא הייתה היא,והיא עצמה לא התאימה לי, היא לא עשתה דבר,היא נשארה היא ואני התרחקתי,הייתי אני,לא הייתי הבנאדם שרציתי להיות.
אז תפסתי את עצמי בידיים,לה לא יימשך כך,חשבתי לעצמי, אני צריכה לגלות אכפתיות. אני לא חייבת לקבל אותה(אבל זה יהיה נחמד), אני רק צריכה להתרגל אליה. בהצלחה,לחשתי לעצמי.
נגשתי אחיה,ניסיתי להקשיב לה,ניסיתי להבין אותה,התייחסתי אליה בנחמדות,חייכתי אליה,הייתי איתה כשהיא הייתה לבד,וזה גרם לי להרגיש רע עם עצמי.
הרגשתי צבועה,בהתחלה היא הייתה אוויר מבוזבז בשבילי,ועכשיו אני מדברת איתה,מקשיבה,לא עוד אוויר מבוזבז, שיניתי את המחשבה במהירות,בין לילה זה קרה. קול בתוכי לחש לי שזה לא נקרא צביעות,זה נקרא בגרות. התכחשתי לקול,אבל הוא לא פסק מללחוש לי את המילים,הוא ניסה לגרום לכך שאני אקבל את עצמי,שארגיש טוב יותר עם עצמי.
בסוף היום,לפני שהיא הייתה צריכה לעזוב,נפגשנו עם חברי,גם הם בהתחלה לא התנהגו אלעה כראוי,צחקו עליה,על הדברים שהיא אמרה,לא קיבלו אותה. חשבתי שהם עברו את הגיל הזה,את הגיל הזה שצוחקים לבנאדם בפנים,את הגיל שלא אכפת לך מהרגשות של האחר,את הגיל שאתה היחיד שחשוב.
פני לבשו פני אבל,ריחמתי עליה, ובאמת שריחמתי וגם קצת הבנתי אותה. "חברה" שלה ראתה זאת ואמרה שהילדה רגילה,היא רגילה לזה שצוחקים עליה. ה"חברה" אמרה את המילים האלו בחיוך לא מובן,כאילו זה בסדר.
למה היא חושבת שזה בסדר שצוחקים על בנאדם,למה היא חושבת שזה נכון שהיא רגילה לזה,זה לא צריך להיות ככה. למה היא בכלל צריכה להיות רגילה לזה. איזה מציאות זאת כשצוחקים על בנאדם וזה עובר על סדר היום,זה נכנס בתוך סדר היום. קשה לי לחשוב על חיים כאלו,אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה,לא כל כך הרבה זמן,הייתי נאבדת בתוך הצרות שלי. פתאום הערצתי אותה,כל הכבוד לה,לא עלה בדעתי שהיא עוברת את כל הדברים האלו יום אחר יום,והיא עדיין חיה,מחייכת,משמיעה את עצמה,כל הכבוד לה,היא בנאדם שצריך להעריץ.
אחרי שהיא הלכה,עצתמי את עניי והעברתי בתוך מוחי את אירועיי היום,עשיתי רשימה של דברים שראויים לשבח ואילו דברים שצריכים להשתנות ומהר. הרשימות לא היו זהות אחת היתה יותר ארוכה מהשניה.
אז לקחתי ספר תהילים,וביקשתי עזרה מכוחות עליוניים.