גם רגשות צריכים לדבר-

לפחות לא כאן-

"את לא רואה לאן את הולכת?" שאל אותי הנער שנתקלתי בו בטעות. לא עניתי לו,אפילו לא הרמתי את עיני,אפשר להגיד שניסיתי להתעלם ממנו.לאנשים כאלו שתמיד מאשמים לא צריך להתייחס,שייקחו קצת אחריות.
התקדמתי אל החדר של המנהל,הוא ביקש שאבוא אליו,שיסביר לי על הבית ספר.
אני ילדה חדשה,עברתי ממושב בצפון לאשדוד.אם אתם תוהים לעצמכם איך אני נראת אז תנו לי לעזור לכם, יש לי שיער שחור מתולתל,כמעט אפרו,יש לי עיניים בצבע אפור בהיר,בעין השמאלית שלי יש פס ירוק ששובר את האפור המשעמם,יש לי שתי נקודות חן על האף שנראות כמו נזם לא מוצלח,צבע עורי הוא על גבול הלבן המסנוור,אנשים אומרים שאני חיוורת,לי זה לא אכפת,אנשים סתם מדברים,מטבעם הם כאלה,אוהבים תשומת לב.
השיחה עם המנהל עברה בשלום בלי יותר מידי שאלות אישיות שלא רציתי לענות עליהם.
הלכתי לשירותי הבנות כדי להחליף בגדים,החלפתי לשמלה שחורה. בחנתי את עצמי במראה,בדקתי אם אני נראת נורמלית,אם לא רואים שעיני נפוכות ואדמדמות,לשמחתי לא נשאר זכר לעיניים נפוכות ואדומות.
יצאתי מהשירותים והתקדמתי אל עבר היציאה של בית הספר,רק לצאת מהמקום השופט הזה,התחלתי לרוץ,לא רציתי לאחר,אסור לי לאחר. אבל התוכניות הלכו לפח והמציאות החליפה אותן,הנער ממקודם עמד ליד השער ולידו חבורה של ילדים,כנראה ילדים שלא מצאו את עצמם והיו צריכים מנהיג,וכנראה שלא היה אכפת להם איזה מנהיג.
האטתי מריצתי ועברתי להליכה מהירה,אני חייבת לעבור אותם,היום אסור לי לאחר,זה בכלל לא מתקבל על הדעת לאחר.
"ילדה תעצרי" הנער אמר לי וסימן לי לעצור עם ידו.
"ניר בשבילך" עניתי בטון סמכותי " ואף אחד לא אומר לי מה לעשות,אני עושה רק מה שאני רוצה".
הנער גיחך ואחריו גם הילדים האבודים.
"לא עכשיו" הוא ענה " עכשיו את מבקשת ממני סליחה על זה שנתקלת בי".
לא חשבתי שכל זה בגלל שנתקלתי בו,לא חשבתי בכלל שהוא יעשה מזה סיפור.
"אמרתי לך כבר,אני לא עושה דברים שאני לא רוצה לעשות" אמרתי והכעס שבתוכי גדל וגדל
"תקשיבי ילדה" הנער אמר בטון שלא חיבבתי במיוחד
"אתה סנילי? אמרתי שקוראים לי ניר" אמרתי בכעס
" לא אכפת לי איך קוראים לך" הוא אמר בטון ציני שגם לי בחילה,"יש לך מזל שאני לא מרביץ לנערות"
"וואו,איזה גבר...עכשיו תן לי לעבור,אני ממהרת" אמרתי בטון שתאם לשלו
"את רוצה לעבור?" הוא שאל
"לא.." אמרתי בציניות " אני רוצה לקפוץ מהגג ולעוף"
"טוב.. ת'אמת שלא אכפת לי,את תבקשי סליחה ותלכי,לא ביג דיל" הנער אמר בכנות שהפריעה לי.
הנער עצמו הפריע לי,הכמות ביטחון שהוא שידר היתה כמעט לא אנושית,נראה שהוא חושב שהעולם נברא בשבילו ואנחנו פה בשביל שעשוע.אנשים כאלה אני לא אוהבת,אני אפילו מתעבת,בגללם הרוע בעולם,בגללם זה קרה,בגללם אני כבר לא אני יותר,בגללם אני בוכה כמעט כל היום, בגללם הכל!
פתאום נזכרתי שיש יציאה גם בצד השני של בית הספר,עשיתי סיבוב חד והלכתי במהירות אל עבר השער השני,לקח לחבורת הילדים האבודים  ולמנהיגם קצת זמן להבין מה אני עושה,אבל יאמר לזכותם שהם רצים מהר מאוד,הם עקפו אותי,עשו לי מצור,שני ילדים בכל צד,לא נתנו לי ללכת.
הנער התקרב אלי ואמר "אם לא במוח אז בכוח"
גילגלתי את עניי כתגובה.
" אני לא כל כך בטוח שככה תגיבי כשאני אפרק את אח שלך במכות" הוא אמר בקול עצבני ואני השתעשעתי.
" בהצלחה לך,אני בטוחה שתנצח תינוק" אמרתי בחצי צחוק,עדיין הייתי המומה מההתנהגות שלו,מהביטחון שלא נגמר.
"אז אם לא לו,אז לאחות שלך" הוא אמר בחצי חיוך
"חשבתי שאתה לא מרביץ לבנות" אמרתי בתקיפות,נבהלתי.
"אמרתי שאני לא מרביץ לנערות,בחיים לא אמרתי לבנות" הנער אמר בקול של ניצחון
"לא ידעתי שאתה יכול להרביץ גם למתים" אמרתי בקול קר ורצתי,הילדים האבודים שהיו לפני פינו לי את הדרך,רצתי מהר כמה שרגלי אפשרו,כמה שיותר רחוק מהבני אדם הרשעים,הם רואים רק את עצמם,אנשים כמו הנער צריך לשים על גרדום,מגיע להם מוות אכזרי,הם גורמים למוות כל יום, אם למוות פיזי ואם לרגשי- מה שקרה לי.
מאז שהם רצחו אותה הם רצחו חלק ממני,יש לי נפש מתה בגוף חי,אני רק נושמת,מדחיקה רגשות,לא רוצה לשמוח,לא רוצה לחיות,לפחות לא כאן.
אני רצה מהר,אסור לי לאחר לעליה לקבר,אסור לי,אסור...