גם רגשות צריכים לדבר-

שלגייה-

זה היה יום מעונן,מלא בשלג שכיסה את המדרכות,שלג קר וקפוא.
אנשים ברחוב הולכים במהירות,כמעט רצים,כמה שפחות זמן לשהות בשלג,ממהרים לביתם החם והנעים,לבית שהחום שולט בו ולא הקור.
כולם ממהרים,כולם חוץ משלגייה.
אותה בחורה שחורת שיער,הלבנה כשלג,אותה הבחורה נשארת בקור,מחפשת אותו בין הצללים,שפתיה אדומות מהכפור.
היא נשארה לבד ברחוב,לבד בשלג, לבד באמצע כל הלבן המושלם.
היא צועדת וחושבת,מחייכת לעצמה.
"הגיע הזמן" צוחקת שלגייה.
כמה שנים חכתה,ברחה מההמון,חיפשה את המושלם,חיפשה את המקום שתרגיש בו היא עצמה,שתרגיש שלגייה.אותה שלגיה המדוברת,שעליה מספרים כולם,היא רצתה להרגיש את השלגיה שבה,הגבורה שבה,היופי שבה,היא רצתה להרגיש,כל כך הרבה זמן רצתה להרגיש,ועכשיו היא מרגישה את הרגש הראשון מזה שנים.
שלגייה המדוברת מרגישה,משתחררת מהכבלים,צוחקת בקול גדול.
"הגיע הזמן" היא שרה בשמחה,חיוכה הענק מתעקש להישאר.
במבט לאחור שלגייה ראתה עקבות אדומים שהרסו את השלג,שהרסו את המושלם.
ליבה של שלגייה קרס,הרגע חלף מהר כל כך,היא כמעט ולא הספיקה להנות ממנו.
הרגע המיוחל חלף,ולא תהיה עוד הזדמנות.
עקבות הדם הרסו את הכל,את שימחתה,את הרגע,את הרגש,הרסו כל טיפת תקווה שנשאר בשלגייה.
היא נשכבה על השלג,רוצה להרגיש אותו קרוב אליה,רוצה להיאחז ברגע שהיה.
לבן,שחור ואדום,אלו הצבעים של שלגייה,הצבעים שליוו אותה לכל מקום,הצבעים שמלווים אותה גם עכשיו,ברגעים שהיא מרגישה חסרת תקנה,ברגעים שהיא מרגישה שהיא לא שלגייה האמיתית,ברגעים שהיא מרגישה שקר.