דברים שלא אמרתי - הושלם

פרק 1

"ג'ימי, קח את הארגז שלך. השם שלך אמור להיות רשום עליו."

נתתי לאנני את הארגז שלה וחיפשתי את הארגז עליו היא דיברה, הארגז האחרון שנשאר להכניס.

אנני התחילה ללכת אל הבית של דודה לו אבל נעצרה כשהיא ראתה שלא מצאתי אותו. "הוא מתחת למושב הימני," היא אמרה. היא התעכבה לעוד רגע רק כדי לראות שאני מסתדר ואז המשיכה להתקדם בזמן שדודה לו מאחוריה עם ארגז ספרים שאמא התעקשה לקחת.

אני ואנני נכנסנו לבית אחרי שדודה לו פתחה למעננו את הדלת.

"אתה תראה," דודה לו אמרה לי. רק לי – אנני כבר רצה לראות את החדר שלה בקומה השניה של הבית, הקול של נקישות הנעלים שלה על הפרקט החדש של דודה לו כמעט ולא נשמע. "אתה ואחותך ממש תהנו כאן. יש כאן בית ספר תיכון מעולה ובריכה מחוממת. והילדים כאן ממש טובים, בדיוק כמוכם. לא שאני מפחדת – אתם תמיד ידעתם להסתדר טוב."

לא, אנחנו לא.

זאת אומרת, אני לא. אנני יכולה להסתדר גם במדבר סהרה או בחלל החיצון. היא תסחוט איזה חייזר כדי שיביא לה אוויר אם היא תצטרך.

חייכתי אליה. "איפה אני אשן?"

היא התנשפה וסדרה את הארגז על הידיים שלה כדי שלא יכאבו לה. "בחדר ליד אנני. יש לך שם מיטה אבל תצטרך לסדר את המצעים."

הנהנתי ועליתי למעלה עם הארגז שלי.

הייתי הרבה פעמים בבית של דודה לו אבל מעולם לא ישנתי שם לפני אותו יום. ההורים שלי תמיד התעקשו שנישן במלון כדי לא להעיק עליה עם הנוכחות שלנו, אבל עכשיו כבר לא הייתה לנו ברירה. עדיין יכולתי לראות בבירור את הכאב על הפנים של אבא שלי כשהוא הבין שנצטרך למכור את הבית ולעבור לכאן. אמא שלי, לעומת זאת, הייתה מאושרת בצורה חשודה.

פתחתי את הדלת של החדר שלי והבטתי סביב. מיטה וחלון היו הדברים היחידים, מלבד קירות, שיכולתי לראות.

החלון היה פתוח והשקיף על הגינה הירוקה והמטופחת של הבית ועל המיטה, כמו שדודה לו ציינה קודם לכן, היתה ערימה של שמיכות ומצעים.

האמת היא שזה לא כל כך הפריע לי, החוסר הזה ברהיטים. לא היו לי הרבה חפצים אישיים, רק מברשת שיניים וכמה בגדים, שאותם אמא הזהירה אותי שאצטרך להשאיר בארגז כי "דודה לו לא מאמינה בארונות".

כמובן שהיא אמרה את זה בצחוק אבל כששמעתי את זה בפעם הראשונה זה עדיין נראה תמוהה בעיניי, בתור אחד שהאמין בכל דבר.

את הארגז, שלא עלה בגודלו על חצי מטר רבוע, שמתי בפינת החדר ואז התיישבתי לידו.

עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את המקום החדש או לא.

בעצם, זה לא היה מדויק, עדיין לא החלטתי אם אני אוהב את הרעיון של לעזוב את ניו יורק או לא.

כן, מבחינתי הבית הישן היה המקום הנוראי ביותר שבו יכולתי להיות אבל מצד שני, לא היה לי מושג עד כמה גרוע המקום הזה יכול להיות. האמת היא שהבטחתי לעצמי לא לנסות להתחבר, פשוט "לשרוד" עוד שנתיים בלי שאף אחד ישים לב אליי ואז ללכת לקולג'. בלי הרבה מריבות. בלי אנשים שצריך לרצות. ללא ספק בלי חברה.

נזכרתי באשלי, בדמעות שהיו לה בעיניים כשעמדתי מולה וניסיתי להסביר למה קמתי יום אחד בבוקר והחלטתי שאני לא מסוגל לראות אותה יותר.

"הכל בסדר, ג'ימי?" הקול של אנני הוציא אותי מהמחשבות.

הרמתי את המבט שלי והנהנתי אליה.

כנראה שזה לא הספיק לה כי במקום לחוג על עקביה ולחזור לחדר שלה, שהיה ממש מול החדר שלי, היא התקדמה והתיישבה מולי על הרצפה, הגב שלה שעון על מסגרת העץ של המיטה. "אני אשאל אותך שוב ותדע שאני אדע אם תשקר. אתה בסדר?"

"למה שאני לא אהיה בסדר?"

"למה אתה עונה לי בשאלה?"

"למה זה מפריע לך?"

"למה אתה מעצבן?"

חייכתי אליה. "זה עובר בגנים."

היא חייכה חזרה ונראה שהתרצתה. תמיד ידעתי שמספיק חיוך אחד כדי לשכנע אותה שאני בסדר, פשוט לפעמים היה יותר מידי קשה לתת את החיוך הזה.

היא קמה מהרצפה וניקתה את מכנסי הג'ינס שלה מהאבק שדבק בהם. "אתה רוצה שאני אעזור לך לסדר את המיטה?"

הנדתי בראשי לשלילה. "לא. אני כבר אסתדר."

היא הנהנה ויצאה מהחדר, לא לפני שאמרה, "אני שמחה."

---@---

אפילו הציפורים לא צייצו כשג'יימס התעורר משנתו, נשימתו מהירה וזיעה קרה נצנצה על קצה שפתו.

הוא שמע את עצמו צועק במעומעם אבל לא היה בטוח אם זה קרה באמת.

שרידי תמונות מהחלום או מהזיכרון קישטו את שדה הראיה שלו ובחילה צורבת עלתה בגרונו.

אם היה רוצה למספר מ-1 עד- 10 את רמת השליטה שלו בגוף שלו הוא היה אומר שהיא בערך 3, וזה היה שיא כי לפני שנה, כשהוא היה מתעורר מחלום רע, הוא בקושי היה יכול לחשוב כדי להחליט עד כמה הוא שולט על עצמו.

ידו היתה קפוצה ואחזה פיסת סדין שהתקמטה כשזז בשנתו. הוא הפעיל כל כך הרבה כוח עד שציפורניו ננעצו בחלק הבשרני של ידו והשאירו שם סימנים של חצי-סהר, על אף הסדין המפריד בניהם.

זה היה טוב – הכאב עזר לו קצת, אבל הוא עדיין לא יכל לשלוט בפעימות בלב שלו, שדפק כל כך מהר עד שהוא נשמע יותר כמו צפצוף יחיד ומתמשך, או להרגיע את הגוף שלו, שרעד כולו וגרם לו לראות את החדר שלו מתוך ערפל.

הוא הרגיש שעוד רגע הוא הולך לאבד כל קשר עם המציאות ולחלוטין להשתגע.

הוא לקח נשימה עמוקה אחת ופלט אותה בנשיפה נרעדת, ועוד פעם. עד שהיא נעשתה יציבה יותר.

הוא עצם את העיניים שלו וניסה לנתב את כל המחשבות שלו בנשימה. לאט-לאט הוא הרגיש איך הרעד בגוף שלו נחלש וכשבסופו של דבר הוא פתח את העיניים שלו, המראה שלפניו היה יציב ולא מטושטש, ושום תמונות בלתי רצויות לא חדרו לשדה הראיה שלו. רק אז הוא יכול היה להירגע, אבל לא היה לו שום ספק שהוא לא יצליח להרדם שוב.

יום חדש הגיע.