אם חשבתי שהדרך יפה אז אני לא יודע איך לתאר אתת המחזה שניצב לנגד עיני באותו רגע. זה היה כמו המקומות האלה שאתה רואה בטלוויזיה ואומר, אין מצב, זו בטוח רק תפאורה, לא קיימים מקומות כאלה במציאות.
אז מסתבר שקיימים.
מולי נפרס אגם ענקי, יותר גדול מארבעה מגרשי כדורגל, כולו קפוא וחלק כמו מראה מלוטשת. האגם היה כל כך גדול עד שבקושי יכולתי לראות מה נמצא בקצה השני שלו אבל הדבר שבאמת הפליא אותי היה העובדה שממש באמצע האגם, ניצב חזק ויחיד, היה עץ. הענפים שלו השתרעו לרדיוס של משהו כמו שני מטרים לכל כיוון והשלג שנערם עליהם יצר מעין גגון מעל המים הקפואים. הגזע שלו היה עבה והיה נראה שהוא כבר נמצא באותו מקום כבר שנים, למרות שהעובדה שבכלל צמח עץ במרכז אגם הייתה עניין מפליא כשלעצמו.
אנני, שהלכה לפניי ובאותו רגע עמדה פחות מחצי מטר מאגם הקרח, רק הסתכלה על הכל בלי לומר כלום בזמן שמייקל העביר את המבט שלו ממנה אליי, מחייך חיוך של אדם שבבירור מרוצה מעצמו.
"אני מגיע כאן כל חורף, לרוב עם אחי הגדול," הוא אמר.
לא אמרתי כלום, וזה לא מפתיע, העניין ההוא שגם אנני לא אמרה כלום. בשביל מייקל אולי העניין הזה לא נראה משונה כי הוא לא לגמרי הכיר אותה אבל אני ידעתי שאנני, בתור אחת עם הערה לכל סיטואציה, לא הייתה יכולה לשתוק כשהוא אמר את זה וכשהיא התחילה לקחת כמה צעדים אחורה כבר הייתי בטוח שהיא זוממת משהו.
אחרי משהו כמו חמישה צעדים היא שינתה את הכיוון שלה הישר אל מאחורי מייקל. מייקל, מצידו, סוף-סוף התעורר והביט לצדדים.
"איפה-" הוא התחיל לשאול אבל לא הספיק לסיים כי בדיוק באותו רגע אנני הניחה את הידיים שלה על החלק העליון של גבו ודחפה אותו הישר אל האגם הקפוא.
הוא הספיק להסתובב במקומו אבל לא לעצור את הנפילה כך שהוא נחת על הגב שלו. ממש התאפקתי שלא לחייך, בניגוד לאנני שפשוט צחקה כמו מטורפת.
הוא נאבק לקום אבל המשיך ליפול על הקרח החלק ואני כבר לא יכולתי לעצור את החיוך. "מה את צוחקת? כלבה. תעזרי לי לקום!" הוא הביט בנו במבט כועס והושיט אל אנני את היד שלו.
כן, בטח.
"אני לא נופלת בפח הזה, מסטר סטון!" היא אמרה וחייכה חיוך זדוני. אני לא חושב שהוא באמת האמין שהיא תאמין לו.
מייקל נאנח ואז שמט את היד שלו. "אי פעם אמרתי לך שאני שונא אותך?" הוא שאל וניסה עוד פעם (כושלת) לעמוד.
אנני הנידה בראשה. "לא," היא אמרה. "כי זה לא נכון. תודה בזה, אני החברה הכי טובה שלך."
הוא נאנח וגלגל עיניים אבל לא סתר את הדברים שלה. "נו, אז איך אני אקום עכשיו?" הוא נשען על הידיים שלו והביט על שנינו כשחיוך התפזר על שפתיו. את הסיבה לחיוך שלו הבנתי רק שניה מאוחר יותר כשידיים נקרחו סביב הצוואר שלי.
YOU ARE READING
דברים שלא אמרתי - הושלם
Romanceדרמה פסיכולוגית - "תמיד ידעתי שמספיק חיוך אחד כדי לשכנע אותה שאני בסדר, פשוט לפעמים היה יותר מידי קשה לתת את החיוך הזה." ---@--- לג'יימס בראון יש בעיה. אף אחד לא יודע מה הבעיה שלו ולפעמים גם הוא לא לגמרי יודע מה הבעיה, הוא רק יודע שהוא לעולם לא יעשה...
