הבוקר שלמחרת אותו לילה היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית; ידעתי שמייקל עדיין נמצא בבית, הוא הרי ישן כאן, ולא שקלתי אפילו את האפשרות של לראות עוד פעם את הפרצוף שלו. אני אמות מבושה.
אחרי שגיליתי שהוא היה זה שדיבר אליי, שהחזיק את הפנים שלי, שעזר לי, שראה אותי בזמן התקף חרדה, רציתי להקיא. רציתי להרביץ לעצמי.
הוא בטח חושב שאני פתטי. מוזר. חלש. ילד קטן. בכיין.
הוא בטח חושב שאני סתם בוכה. על כלום.
הוא בטח מרחם עליי.
אני לא צריך את הרחמים שלו.
אז ניסיתי להתחמק ממנו כמה שיותר אבל זה לא כל כך הצליח לי ופגשתי בו בערך בכל הזדמנות שיצאה. למשל, כשיצאתי מהחדר שלי בבוקר והוא בדיוק יצא מחדר האורחים שעל יד החדר של אנני – אף אחד מאתנו לא שם לב (בגלל עייפות או כאב או חוסר המוטיבציה להרים את הראש מעבר למרצפות) אז התנגשנו אחד בשני. כמובן שמיד התרחקתי, מלמלתי סליחה ונכנסתי חזרה לחדר שלי, אבל ההרגשה של היד שלו שעלתה אינסטינקטיבית והחזיקה בכתף שלי עדיין הייתה.
ומאוחר יותר באותו הבוקר, אני בדיוק יצאתי מהמקלחת כשהוא רצה להכנס. לרגע אף אחד מאתנו לא אמר מילה אבל אז זזתי הצידה ופיניתי לו את המעבר כדי שהוא יוכל להכנס.
"הי, ג'יימס?" הוא אמר, רגע לפני שהספקתי להתחמק ולהיכנס לחדר שלי.
לא עניתי, רק הרמתי קצת את הראש כדי שידע שאני מקשיב. "אתה בסדר?" הוא שאל בסופו של דבר, ואז הוא נאנח, כאילו לא את זה התכוון להגיד. הוא המשיך, "פשוט... אני יודע מה קרה לך. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה אדם באמצע התקף חרדה אבל... תמיד יש סיבה. כמובן שאני אבין את לא תרצה לספר – זאת אומרת, אני לא... רק תדע שאם-"
"מייקל," קטעתי אותו. "אני בסדר." הוא לא נראה משוכנע. "הכל בסדר. תודה."
ואז הסתובבתי ונכנסתי לחדרי בלי לחכות לתשובה ממנו.
וזו הייתה השיחה הראשונה שעשינו מאז הלילה, למרות שבלילה לא באמת דיברנו (הוא שאל: "אתה בסדר עכשיו?" ואני אמרתי: "כן". ואז הוא אמר: "אוקיי".) אבל גם עכשיו לא באמת דיברנו אז זה בסדר.
אנחנו לא החלפנו מילה מאז אבל המשפט הזה שהוא אמר חזר וריחף בראשי במשך כל היום. תמיד יש סיבה.
כמובן שתמיד יש סיבה.
---@---
אני לא הטיפוס שבוהה.
זאת אומרת, אני לא הטיפוס שבוהה בדברים. או אנשים.
לפעמים, כשאני לא מצליח להרדם בלילות, אני בוהה בתקרה וחושב, אבל באותם רגעים אני לא באמת בוהה במשהו ספציפי, רק בכיוון הכללי של למעלה. אולי אלוהים.
YOU ARE READING
דברים שלא אמרתי - הושלם
Romanceדרמה פסיכולוגית - "תמיד ידעתי שמספיק חיוך אחד כדי לשכנע אותה שאני בסדר, פשוט לפעמים היה יותר מידי קשה לתת את החיוך הזה." ---@--- לג'יימס בראון יש בעיה. אף אחד לא יודע מה הבעיה שלו ולפעמים גם הוא לא לגמרי יודע מה הבעיה, הוא רק יודע שהוא לעולם לא יעשה...
