דברים שלא אמרתי - הושלם

פרק 29

(29.10.14)

"אני לא מאמין. הצבע הזה בחיים לא ירד ממני!"

בן התפתל מול המראה בניסיון להוריד את הצבע הכחול שהיה על הגב שלו כשאני סיימתי להתקלח במלתחות של בית הספר (שהיו יותר של קבוצת הפוטבול שלנו מאשר של בית הספר).

בדיוק סיימנו את המשחק השני השנה נגד קבוצת 'האריות' מבית ספר תיכון בניו ג'רזי. גם במשחק הזה, כמו בקודמו, אנחנו ניצחנו, והקווטרבק של האריות החליט שיהיה מצחיק אם הוא יזרוק עלינו בלונים של צבע. כל הקצוצה הייתה צבועה בכחול אבל מסתבר שאני ובן נפגענו הכי הרבה.

"זו הייתה התוכנית שלו!" אמרתי. "הוא רצה למרר את חיינו לנצח! במשך שארית חיינו נחייה בידיעה שאנחנו צבועים בצבעים של נבחרת הפוטבול הגרועה ביותר בכל ארצות הברית."

בן עשה פרצוף טראגי והמשיך להתפתל מול המראה בזמן שאני התחלתי להתלבש בבגדים ששמתי בלוקר שלי מוקדם יותר באותו היום כשהחלפתי למדי הקבוצה.

"למרות שזה באמת היה די מצחיק לראות את המאמן כשהפנים שלו צבועות כולן," בן אמר וממש יכולתי לשמוע את החיוך בקול שלו.

צחקתי. "כן, אה? די הגיע לו אחרי הקריעת-תחת שהוא עשה לנו כל החודש! אני מתכוון, תחילת השנה וכל זה אבל עד כמה אפשר להיות רשע." זרקתי את המגבת שלי על הספסל ולקחתי את הג'ינס הכהים שלי. "אתה חושב שהוא יעניש אותנו על זה שהתפקענו לו מול הפרצוף?" שאלתי.

שום תשובה לא נשמעה. שום קול לא נשמע. גם אנחות הייאוש שבן פלט כשלא הצליח לגרד מעורו את הצבע פסקו.

גיחכתי לרגע אבל לא הסתובבתי אליו, רק סגרתי את הכפתורים במכנס שלי. "מה שתקת?" שאלתי, אבל שום תושבה לא נשמעה. עדיין שקט.

התכוונתי כבר להסתובב ולבדוק מה העניין כשהרגשתי משהו על הגב שלי. האסוציאציה הראשונה שעלתה לי לראש, המחשבה האינסטינקטיבית, הייתה שאני כנראה מדמיין.

אבל זה לא יכל להיות, המגע היה שם, היד הייתה שם, בתחתית הגב שלי, ממש על עמוד השדרה, מרפרפת על העור שלי, נוגעת-לא-נוגעת וגורמת לצמרמורת לא צפויה לעבור בכל הגוף שלי – מכף רגל ועד ראש.

עכשיו גם אני שתקתי ובעיקרון כל החדר נמצא בדממה מוחלטת, אבל היה נדמה לי כאילו הכל רועש כל כך, רועש מידי.

בן העלה את היד שלו גבוה יותר במעלה גבי, קצות האצבעות והציפורנים שלו תכחכחו בעור שלי וגרמו לנשימתי להעתק וללבי להחסיר פעימה.

מה עובר עליך? גמד קטן במוח שלי צרח. אתה התחרפנת לגמרי נכון?! תתעשת על עצמך! הוא צעק. אני לא יודע מה השתיק אותו, איזה חלק במוח שלי הדביק לו את הפה עם דבק שלוש שניות כדי שלא יוכל להוציא ציוץ, אבל זה בדיוק מה שקרה. עכשיו הדבר היחיד ששמתי לב אליו היה הנוכחות של בן מאחורי.

האצבעות שלו טיילו על הכתפיים והשכמות שלי ואז עברו על הצוואר. אני חייב להודות, קיוויתי שהוא ימשיך, קיוויתי שהיד שלו תמשיך לטייל על הגוף שלי. משום מה, אהבתי את המגע שלו. לא כמו שאהבתי את המגע של אשלי, זה היה אחרת. זה היה אחרת בתכלית. לא היה שום דבר משותף בין שני הדברים. עד כמה שהתביישתי בזה וניסיתי לדכא ל זכר לזה, ידעתי שאני מעדיף שהיד שנוגעת בי באותו רגע תהיה היד של בן מאשר היד של אשלי. רציתי שהוא ימשיך.

אבל הוא לא המשיך. הוא עצר. האצבעות שלו רעדו לרגע על העור שלי לפני שהוא ניתק לגמרי את ידו ממני.

כל קשר בינינו ניתק ופתאום כבר לא הייתי בטוח אם הוא מאחורי. לא היה שום דבר שיגיד לי שהוא נמצא מאחורי, מלבד ההרגשה שהוא פשוט נמצא שם.

"סליחה," הוא אמר ושמעתי את הרגל שלו ניתקת מהאדמה ואז חוזרת אליה כשהוא עשה צעד אחורה, רחוק ממני. "היה לך. עוד... צבע. על הגב," הוא הסביר ותחושת אכזבה לא הגיונית פשטה בי.

הוא לקח עוד כמה צעדים אחורה לפני שאמר, "אני הולך להתקלח."

קול של לוקר שנפחת ונסגר נשמע פני ששמעתי עד צעדים. דלת נפתחת. דלת נסגרת. ואז מים.

עשר שניות לקחו לי. עשר שניות שבהן נתתי לעצמי סתירה מנטלית של התעשתות, זרקתי על עצמי מהר את החולצה ואת תיק הגב שלי וברחתי מהר מהמלתחות בלי להעיף מבט לאחור.