דברים שלא אמרתי - הושלם

פרק 12

ביום ראשון יורד שלג.

הפעם הראשונה שראיתי שלג אמיתי הייתה כשהייתי בן ארבע. אני ואנני נסענו עם ההורים שלנו לקנדה. אמא שלי הלבישה אותי בחמש שכבות ובסופו של דבר הייתי ערמת מעילים קפואה שמקצה מבצבץ ראש בוכה. היה לי כל כך קר כי הכפפות שלי התלכלכו ואנני שפכה עליי מים. שנאתי אותה באותו רגע.

בניו יורק לא ירד כל כך הרבה שלג. כן היה לנו מידי פעם אבל החוויה שונה לחלוטין במינסוטה. אני ואנני ישבנו סביב שולחן המטבח עם כוסות שוקו חם והבטנו בפתיתים הלבנים מבעד לחלון.

למרות ששנאתי שלג הייתי מוכרח להודות שזה באמת היה ממש יפה. העץ הערום בחצר כוסה בשכבה של לבנה, בדיוק כמו העצים בסדרות המצוירות לכבוד חג המולד. אולי בחג המולד יהיה כאן אפילו עוד יותר שלג, אולי-

ואז הטלפון של אנני צלצל.

"הלו?" היא הרימה אותו מהשולחן וענתה בלי לנתק את ידה השניה מספל השוקו. "אה, היי. מה קורה?" היא קיפלה רגל אחת אל חזה וחיבקה אותה. העיניים שלה גלשו מהחלון אל ארונות המטבח ואל קערת הפרות שעמדה באמצע השולחן. האצבעות שלה החליקו על הספל החם כשהיא הקשיבה לאדם שדיבר מעבר לקו. "בטח! איפה אתה עכשיו?" היא שאלה בחיוך ולא לקח לי הרבה זמן להבין אל מי היא מדברת. איכשהו הקול שלה נשמע שונה כשהיא מדברת איתו. "מעולה, ביי." היא ניתקה את השיחה והניחה את הטלפון שלה חזרה על השולחן.

היא ירדה מהכסא אל הרצפה וסיימה בכמה לגימות את השוקו שלה. "מייקל התקשר," היא אמרה, כאילו שלא גיליתי את זה עצמי. "הוא אמר שמתוך חובתו להראות לנו את העיר, הוא חייב לקחת אותנו לראות את 'נפלאות השלג'."

הרמתי גבה והסתכלתי עליה. היא נראית מתלהבת יותר מידי. "אותנו?"

"כן... בקשר לזה..." היא נשכה את השפה שלה והסתכלה עליי בבקשה.

הנדתי בראשי בלי להגיד כלום. אני לא מתכוון ללכת איתו לשום מקום, בטח לא בשלג הזה.

"נו, אבל אתה הבטחת והבטחות צריך לקיים," היא אמרה והטתה את ראשה. "חוץ מזה, אין בית ספר, אתה רוצה להשאר לבד בבית בלי חברה ובלי לעשות כלום?"

אני יכול לקרוא ספר, למרות שאני באמת מעדיף לבלות את היום עם אנני. ולמרות שאני שונא להודות בזה, באמת הבטחתי שאני אתן למייקל "הזדמנות" במשך שבוע. הייתי מעדיף להשאר בבית ו... לישון או משהו לשתות עוד הרבה שוקו, לחפש סרט בטלוויזיה ולהנות מיום בלי בית ספר אבל הבטחתי, ואני יודע שאני תעשה הכל בשבילי, אני לא אאכזב אותה.

נאנחתי והסטתי את מבטי. "לאן אנחנו הולכים?" שאלתי בקול שקט מהרגיל, אבל אנני שמעה, אולי מתוך הרגל שלה בקרבתי או מתוך רצון לשמוע את השאלה הזאת, אבל היא שמעה.