דברים שלא אמרתי - הושלם

פרק 2

"מתי הוא מגיע?! אין לי את כל היום."

אנני רכנה קדימה על הספסל בתחנת האוטובוס וסקרה את הכביש. היא נשכה את השפה שלה כאילו האוטובוס היה אדם אמיתי שקרוב לליבה והיא דואגת לשלומו.

"לא היית חייבת לחכות איתי," אמרתי. היא הפנתה את המבט שלה אליי בגבות מכווצות.

"כן, אבל רציתי לחכות איתך," היא אמרה והעבירה את העיניים שלה ממני אל הכביש לסירוגין, כאילו פחדה שאחד מאיתנו יברח. "חוץ מזה, אין לי משהו יותר טוב לעשות." היא נשכה את השפה שלה והיה נראה שהיא באמת ובתמים דואגת לשלומי, למרות שזה מגוחך – אני לא יכול לאבד את עצמי בדרך לבית בספר.

אם לא הייתי מכיר את הנפשות הפועלות, הייתי מנחש שאני ילד בן חמש ושאנני היא המטפלת שלי.

"אה! מה אתה עושה פה?!"

מצמצתי בעיניי. לקח לי זמן להבין שהיא לא דיברה אליי.

הרמתי את הראש שלי והבטתי בנער הגבוה שעשה את צעדיו האחרונים אל התחנה. הידיים שלו היו תחובות בכיסי המכנסיים שלו וההליכה שלו הייתה איטית – לא נראה לי שהוא פחד שיפספס את האוטובוס.

הוא חייך אל אנני חיוך שחשף שיניים לבנות. "מגיע להסעה, כמובן. בערך כמו בכל בוקר עד סיום הלימודים."

לא הצלחתי להבין מה קורה כאן. איך פתאום אנני מנהלת שיחת חולין עם אדם זר? למה נראה לי כאילו הם כבר מכירים שנים?

אבל אנני לא נראתה מודאגת מהמצב, היא רק פינתה לנער מקום על הספסל והוא התיישב לידה. "חשבתי שיש לך מכונית," היא אמרה.

הנער הניד בראשו. "היא של אח שלי."

אנני הנהנה בחיוך מבין ואז הפנתה את המבט שלה אליי, ונראה שרק באותו רגע נזכרה שאני יושב ממש לידם. "אה, ג'יימס, זה מייקל. פגשתי אותו אתמול כשיצאתי לקנות חלב."

אה. עכשיו הכל ברור. אני חושב שכבר הזכרתי את היכולות הבלתי-רגילות של אנני להסתדר במקומות חדשים.

"הי, ג'יימס." מייקל חייך אליי ואז החזיר את המבט שלו אל אנני, באותו רגע הודתי לאלוהים על כך. "אנני – זאת אומרת, זה השם שלך, נכון?" היא הנהנה. "למה את נוסעת לבית הספר? את לא בת 21?"

היא הנהנה עוד פעם. "משעמם בבקרים אצלנו בבית, שקט כזה, אז החלטתי ללוות את ג'ימי."

עכשיו תשומת הלב של מייקל הייתה כולה עליי. הנה הלכה התודה לאלוהים. "בן כמה אתה? באיזו כיתה אתה לומד?"

נשענתי אחורנית וניסיתי להיעזר בגוף של אנני כדי להסתיר את עצמי מהעיניים הסקרניות שלו. "17. כיתה יא'."

"יופי! גם אני. אני אוכל להראות לך את בית הספר." הוא נראה נמרץ, כאילו חלום חייו הוא 'להראות למישהו את בית הספר'.

"אני... אמ...אני לא חושב..."

הוא כיווץ את גבותיו. "או... אוקיי... "

חשבתי שהוא הולך להגיד עוד משהו אבל הוא רק נראה מבולבל ונשען אחורנית על הספסל. אנני, לעומת זאת, נשכה את השפה שלה כאילו אני ומייקל אנחנו הבדיחה הפרטית שלה ועוד רגע היא עומדת לפרוץ בצחוק.

אף אחד מאיתנו – לא אני, לא מייקל ולא אנני - לא אמר שום דבר, פשוט ישבנו שלושתנו בתחנה הקטנה וחיכינו לאוטובוס.

כשבסופו של דבר הוא הגיע כולנו נשמנו לרווחה – אפילו לאנני נראה שהוקל.

"אני אראה אותך בצהריים," היא אמרה ונשקה ללחיי.

הנהנתי ומיהרתי לעלות על האוטובוס.

לרגע היה ממש לא נעים לי שככה "ברחתי" מהם אבל הרגע הזה עבר ובמהרה העיניים שלי כבר סקרו את האוטובוס בחיפוש אחר מקום פנוי.

רוב המקומות בחלק הקדמי היו תפוסים אבל החלק האחורי היה כמעט ריק ככה שלא לקח הרבה זמן לפני שהתיישבתי באחד המושבים ליד החלון.

המושב לידי היה ריק ולפניי ישבה נערה עם שיער שחור ואוזניות שהעיפה בי מבט חטוף כשנכנסתי ומהרה לחזור לטלפון שלה.

מהחלון יכולתי לראות את מייקל שולח לאנני חיוך אחרון לפני שהוא עלה לאוטובוס.

רק שלא ישב לידי. רק שלא ישב לידי. רק שלא ישב לידי.

חבל שבני אדם לא יכולים לקרוא מחשבות כי בזמן שחזרתי על המנטרה הזאת בראש שלי חוק מרפי התחיל לפעול ומייקל התיישב ממש לידי.

נאבקתי בדחף להאנח והתרחקתי ממנו כמה שיכולתי, נצמדתי לקיר וניסיתי לכווץ את עצמי.

"זה לא דרך טובה להתחיל, אתה יודע."

הרמתי את הראש שלי. הנערה עם השיער השחור שישבה לפני סובבה את הראש שלה מעבר למושב והביטה בי בעיניים כחולות.

"מה?"

היא גלגלה את העיניים שלה. "אמרתי שזו לא דרך טובה להתחיל."

"מה לא דרך טובה להתחיל?" העברתי את המבט שלי ממנה אל אנני, מחוץ לאוטובוס, שבאותו זמן דברה בטלפון עם מי שניחשתי שהייתה דודה לו (היה לה חיוך על הפרצוף).

הנערה סמנה בראשה אל מייקל, שהסתכל עליה אבל לא אמר מילה. "זה. לשבת לידו ביום הראשון שלך זו די התאבדות."

עכשיו כבר לא הסתכלתי על אנני.

"ברי-" מייקל התחיל להגיד, אבל הנערה קטעה אותו לפני שסיים את המילה.

"אה!" היא קראה. "הוא לא אמר לך? מייקל כאן הוא... איך אני אגיד את זה? הומו."

הומו. אוהב בנים.

מייקל אמר משהו לנערה אבל אני כבר לא שמעתי. פתאום היה נראה שיש משהו נורא בו ואני פשוט חייב להתרחק. עכשיו. הרגשתי מלוכלך ובחילה איומה עלתה בגרוני.

התכווצתי לתוך זרועותיי וניסיתי להפוך קטן ככל האפשר.

רק התפללתי שזה ייגמר.