"הי! מה את עושה?"
מייקל שלח יד אחת וחסם את הגישה של אנני אל דלת מושב הנוסע במכונית של אמא שלו. בדיוק התכוונו לנסוע חזרה לעיר אחרי שלוש שעות (!) באגם המופלא. אנני, בהתקף בגרות חולף, אמרה שאם נשאר בקור הזה בחוץ כנראה נחטוף איזו שפעת.
"את לא יושבת כאן," מייקל אמר לה.
"מה, למה?" היא הניחה את הידיים על המותניים שלה וכווצה את הגבות שלה לעומתו.
מייקל סימן בראשו לעברי. "עכשיו תורו של ג'יימס לשבת כאן."
תורי? מה זאת אומרת 'תורי'?
אנני, מופתעת כמעט כמוני, פערה את פיה בהלם מוגזם. "תורו? מה פתאום תורות? מה אנחנו בגן?" היא שאלה אבל מייקל לא נראה מתרגש. "חוץ מזה, בכלל שאלת אם הוא רוצה לשבת לידך?"
"אני כאן," אמרתי, כמעט בלחש, ושניהם הפנו את המבט שלהם אליי. "אתם לא חייבים לדבר עלי בגוף שלישי. ובאמת אין לי בעיה לשבת במושב האחורי."
מייקל הניד את הראש ופתח את הדלת. "זה לא בשבילך, זה בשבילי. כנס."
אנני רטנה ופתחה את הדלת של המושב האחורי. היא התיישבה בפנים וטרקה את הדלת אחריה בכעס.
זה לא בשבילך, זה בשבילי. מה זה אמור להביע?
אבל לא שאלתי, לא אמרתי דבר, רק נכנסתי למכונית וסגרתי את הדלת. יכולתי לראות את החיוך הזחוח של מייקל דרך החלון. הוא הסתובב מסביב למכונית ונכנס למושב הנהג.
"אל תהיי עצובה, אנני," הוא אמר והתניע את האוטו.
היא רטנה בתגובה. "אני עדיין כועסת על שניכם שכרתתם נגדי ברית. אני לא רצה עד כדי כך מהר."
מייקל יצא מהשביל שמוביל אל האגם והשתלב בכביש. "כן, מה זה היה?" היא שאל. "לא ידעתי שאתם רצים כל כך מהר."
"היינו בנבחרת הפוטבול בניו יורק," אנני אמרה ומייקל פער את העיניים שלו.
הוא פנה אליי לרגע לפני שהוא החזיר את המבט שלו אל הכביש. "ג'יימס, היית בנבחרת הפוטבול?"
"היי!" אנני רטנה. "אתה לא אמור לשאול אותי את זה?" היא שאלה ומייקל גלגל את העיניים שלו והתעלם ממנה.
"אה, ג'יימס?" הוא שאל שוב.
הנהנתי. "בחטיבת הביניים."
"וחצי מכיתה י'," אנני הוסיפה.
מייקל עצר ברמזור אדום והסתכל עליי. "אה, כן?" הנהנתי עוד פעם. "למה עזבת?"
קצות האצבעות שלי התחילו לעקצץ ויכולתי להרגיש איך הלב שלי פועם יותר ויותר מהר לפני שהכרחתי את העיניים שלי להתמקד בכביש ובדרך שהמכונית עושה. זה לא בסדר. אסור לי להלחץ כל כך מהר.
נשמתי עמוק לפני שאמרתי, "אני לא יודע."
ברכתי את מייקל כשכל מה שהוא עשה בתגובה היה להנהן ולהמשיך לנהוג.
אחרי שתיקה קצרה ולא אופיינית אנני אמרה, "אז מה עושים עכשיו?"
מייקל חשב לרגע. "חבל לפספס יום מושלג וחופש מבית ספר. מה אתם אומרים שתבואו אליי?" הוא שאל.
"ומה נעשה אצלך?" אנני שאלה, כמעט בזלזול.
"יש לי שוקולד מריר וממש טעים מאירופה," מייקל אמר. "נוכל להכין שוקו חם."
"כן!" אנני הריעה. "שוקו חם!"
הוא חייך אל המראה הקדמית ואל דמותה של אנני בה ואז הסתכל עליי. "מה אתה אומר, ג'יימס? שוקו חם?"
הוא הטה את ראשו והעיניים שלו היו דבוקות לשלי. לאיכולתי שלא לחייך. "כן."
YOU ARE READING
דברים שלא אמרתי - הושלם
Roman d'amourדרמה פסיכולוגית - "תמיד ידעתי שמספיק חיוך אחד כדי לשכנע אותה שאני בסדר, פשוט לפעמים היה יותר מידי קשה לתת את החיוך הזה." ---@--- לג'יימס בראון יש בעיה. אף אחד לא יודע מה הבעיה שלו ולפעמים גם הוא לא לגמרי יודע מה הבעיה, הוא רק יודע שהוא לעולם לא יעשה...
