דברים שלא אמרתי - הושלם

פרק 25

(5.1.16)

ג'יימס הלך מהר במסדרונות בית הספר. הוא כבר לא הרגיש את אצבעות הרגליים שלו, כאילו אין מספיק דם בשביל להגיע לשם, והיה נדמה לו שכל רגע הרגליים שלו עומדות להתרסק. הברכיים שלו יצנחו מטה וישברו תחת המשקל של הלב שלו.

אבל הוא המשיך ללכת. הוא לא ידע לאן הוא הולך, כמה זמן כבר עבר או ממה הוא בורח. הוא רק ידע שהוא צריך ללכת. פשוט ללכת. בלי לעצור, אפילו לא לשניה. הוא לא ידע מה יקרה אם יעצור אבל הוא היה בטוח שזה לא יהיה טוב.

הכל נראה אותו הדבר. קירות לבנים, דלתות חומות, מרצפות בצבע לבן – שבור. הוא כבר לא ידע איפה הוא נמצא אבל לא היה נראה לו שממש התרחק.

הוא לא הצליח לשמוע כלום, לא את צעדיו או את הצעדים של מייקל, שהוא ידע שנמצא ממש מאחוריו, או את הנשימות שלו עצמו. כלום מלבד ליבו.

הוא הרגיש את השליטה הולכת ונוזלת מבין אצבעותיו ואת הפאניקה מתחילה לחלחל בו.

הכל היה כואב. הכל היה נורא. הכל היה בשחור ולבן אבל הוא יכל לראות את הדם האדום זולג מעיניו, מאצבעותיו, מחזהו, מכל מקום.

הוא כבר לא יכל לעמוד בזה.

הוא כמעט ולא הרגיש את החבטה כשקרס על הרצפה הקרה של בית הספר. כל מה שיכל לראות היה הידיים שלו שרעדו כשנסו להחזיק אותו מלפול לשכיבה על הרצפה.

אני הולך למות. אני הולך למות. אני פשוט הולך למות.

הוא הרגיש איך הוא נחנק. האוויר הלך ואזל מהריאות שלו ושום אוויר חדש לא נכנס.

התמונות רצו במוח שלו במהירות עד שהוא כמעט ופספס אותן. אבל הוא ל פספס כלום. לא פיסה, לא חלקיק ולא גרגיר מהסיפור שהתמונות ספרו. הסיפור שלו.

הוא הרגיש ידיים מחזיקות בכתפיים שלו. אצבעות חופרות בעור שלו, וראה מולו, כאילו מבעד לערפל, פנים. קול רגוע דיבר אליו . הוא לא זיהה את הקול אבל ידע שהוא מכיר אותו מאיפשהו.

אבל הקול לא עזר. להפך, הוא רק הלחיץ את ג'יימס עוד יותר. הוא הרגיש איך הלב שלו ממשיך וממשיך להאיץ את הקצב שלו ואיך הנשימות שלו מתקצרות. הוא ניסה בכל כוחו לשאוף אוויר אבל לא היה נראה שזה מצליח.

בשלב הזה הוא כבר לא היה מודע לשום דבר. הידיים נעלמו והקול אבד בים שהוא אפילו לא ידע שקיים.

והמים הקיפו אותו, מכל מקום. הוא ניסה לצאת החוצה, למצוא מפלט, לשאוף אוויר, אבל הוא לא הצליח לגרום לעצמו להיות עצמו, להתמקד. הוא לא הצליח להפסיק לרעוד.

ואז הוא טבע.