Lola Payne | Liam Payne

6

אלוהים אני כל כך כל כך מצטערת!
אוף באמת שאני לא שמה לב לימים שעוברים, ופתאום מיום שבת כבר הגיע לי יום שלישי.
טוב הנה הפרק, מצטערת.

--

אנחנו בדרך הביתה. הורדנו את פרי וזאין בבית שלה, ועכשיו אני וליאם בדרך הביתה. וואו, אמרתי הביתה. אני באמת, משתנה. החלטתי להפסיק את המחשבות שלי בכך שאני אגביר את הרדיו.

שיר לא מוכר בקע מהרדיו, אך הוא היה שיר נעים ורגוע, אז פשוט הנחתי את הראש שלי על החלון ועצמתי את עיניי, מחליטה להירגע.

הרגשתי שנושאים אותי, פקחתי את עיניי והסתכלתי מעלה, רואה את פניו של ליאם, ועינייו ירדו אליי בשנייה. ״מצטער, ישנת ולא רציתי להעיר אותך. את רוצה לרדת?״ הוא שאל כשעצר את הליכתו.

נדנדתי בראש ללא, ועצמתי את עיניי והחזרתי את ראשי לאיפה שהיה. הרגשתי חמימה, בטוחה, ומוגנת. אהבתי את ההרגשה הזאת.

-

התעוררתי, והסתכלתי על השעון שהוצב על שולחן הכתיבה שהיה בחדר. השעה 6:30 בערב.

וואו, ישנתי לפחות שלוש שעות. עכשיו אני לא אצליח לישון בלילה, יופי. צחצחתי שיניים בזריזות כדי  להוציא את הריח הרע מפי. 

ירדתי במדרגות, רואה רק את לואי והארי בסלון. ״איפה ליאם?״ שאלתי מיד, שניהם הסבו את מבטם אליי. ״הוא הלך לפני שעה, הוא אמור לחזור.״ הארי אמר כאשר הסתכל על השעון שלו.

״בואי שבי, מה נעמדת שם?״ לואי אמר, טופח על המקום הנותר לצידו. ״אני, בסדר כאן.״ אמרתי, הולכת אל המטבח, צווחת צווחה כשאני רואה מישהו במטבח.

המישהו, שהתברר כנייל, נבהל גם הוא, ושמעתי צעדים מתקדמים אלינו. ״מה קרה?״ הארי שאל בבהלה. ״אני לא יודע, תשאל אותה.״ נייל אמר בהתנשפות.

״מצטערת, חשבתי שאתה מישהו זר.״ אמרתי, והארי ולואי נאנחו. ״סתם גרמתם לי לקום.״ לואי נאנח. ״תעשה קצת ספורט, לא יזיק לך.״ אמרתי, ואז נשמעה השתנקות פליאה, שנשמעה כמו של נייל.

״תראה אותה, רק יומיים פה וכבר מדברת כמו בעלת הבית.״ לואי אמר וצחק. ״אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מחבב את הילדה הזאת,״ נייל אמר בחיוך, מעביר אליי את חיבתו כשהוא משפשף את ידו בקרקפתי.

הארי צחק וכך גם נייל, ואת האמת לא יכולתי שגם לא לצחוק. ״אני רואה שהסתדרתם בלעדיי,״ קולו של ליאם נשמע, הסתובבתי וראיתי את ליאם שעון על משקוף הכניסה למטבח.

״ברור, אני החברים הכי טובים אתה לא יודע?״ נייל אמר וצחק. ״לא,״ אמרתי, וצחוקו של נייל נפסק. ״למה לא?״ נייל אמר כנעלב. ״כי ככה.״ אמרתי, ואז חייכתי. ״אני סתם צוחקת.״ אמרתי בחיוך.

״לולה, בואי רגע,״ ליאם אמר, הבנים נהיו שקטים, ואני לא יודעת אם אני אמורה לדאוג. לא יקרה משהו, נכון? הלכתי לעברו, הוא הלך אל הסלון בזמן שהשאר נשארו במטבח.

הוא התחיל לדבר. ״טוב, מנהלת בית היתומים שבו היית התקשרה.״ הוא אמר, ואני פערתי את עיניי. ״אתה, אתה מחזיר אותי?״ שאלתי בהלם. ״מה, לא, לא! בכלל לא!״ הוא אמר מיד, מרגיע אותי.

״היא התקשרה כדי לראות אם הכל בסדר, ורצתה לדבר איתך. אמרתי לה שאת ישנה, והיא אמרה שהיא תתקשר שוב בערב, בסביבות שבע וחצי. והייתה לה שאלה אחת שלא עזבה לי את הראש.״ הוא אמר, מסתכל עליי כל הזמן הזה.

״היא שאלה אם היה לך התקף ושהיא שכחה לספר לי כל ההתקפים שלך.״ הוא אמר, ואני פערתי את עיניי קצת. ״למה לא סיפרת לי על התקפי החרדה שלך? זה היה יכול לקרות היום, ולא הייתי יודע מה לעשות.״ הוא אמר. זה נראה כאילו הוא נוזף, אבל לא, הוא אמר את זה בקול רגוע.

״אני מצטערת. לא חשבתי על זה.״ מלמלתי. ״לולה,״ הוא אמר, ידייו אוחזות בשלי, והוא הושיב את שנינו על הספה. ״אני רוצה שתספרי לי כל מה שעבר עלייך, כמובן רק אם את מוכנה לזה עכשיו.״ הוא אמר, והסתכל עליי בפנים רציניות.

״אפשר, שנדבר על זה מחר?״ שאלתי, והוא הנהן בחיוך. ״ברור. בואי, תעזרי לי להכין ארוחת ערב.״ הוא אמר בחיוך, ואני חייכתי גם אני, חיוך אמיתי.

אני באמת מתכוונת לספר לו מחר. אני יכולה לומר, שהוא זכה באמון שלי.

--

אני מרגישה ממש מוזר שאני מתרגשת מהסיפור שלי עצמי לול.

All the love. H