קברים נורדים

פרק 9: ארס הנחש הארור

    פרק 9: ארס הנחש הארור

"אתה בטוח שאתה יודע מה אתה עושה?" שאל לוקי, קולו נשבר בסוף המשפט. הוא עמד מול המפעיל שלו, האדם שמחלק לו פקודות. למרות שגופו של לוקי לא באמת היה באותו אזור חשוך – הוא עדיין פחד ממנו. לוקי היה בחור עם שיער שחור שמגיע עד לקו החזה שלו, הוא היה עם גוון עור לבן ושפתיו הדקיקות רעדו. עיניו הירוקות הביטו בכס של אדונו, שהיה מופנה כלפי הגב, כך שראו רק את כפות ידיו הגדולות והשריריות של האדם שישב שם.
"לוקי, אתה מכיר אותי כבר זמן רב, מתי עשיתי משהו מבלי לדעת מה הסכנות וההשלכות אליו?" שאל בקול עמוק ומצמרר.
"בכל זאת, הראגנרוק מתקרב, אתה מבקש ממני לעזור לנבחרים ל-למנוע אותו." לוקי אמר.
האדון שלו לא נראה מודאג מכך, הוא רק נשף בצחוק כבד ומפחיד. "לוקי, בשביל המטרה שלי אני אצטרך שהראגנרוק יעבור. שכל האלים ינצלו ממנו." האדון אמר. "בגלל זה אני אצטרך שתעזור לנבחרים למצוא את החרבות ולמנוע את הראגנרוק."
"מי אמר לך שהם יבקשו את העזרה שלי? בכל זאת, אני הרגתי במכוון את אחד האלים שאמור לעזור להם גם." לוקי אמר.
"לוקי, הם יבקשו ממך עזרה. אתה שוכח כמה טיפשים האלים יכולים להיות." אמר.
"א-אבל בכל זאת, נוקס –"
"זו שאלה של זמן, לוקי. אתה יושב תחת נארוי, הנחש הארור שמתיז על פנייך את הארס שלו, כבר כמה עשרות שנים. הראגנרוק בפתח והם יצטרכו לכל עזרה כנגד הענקים והילדים שלך."
"זו בדיוק הטענה שלי, למה שהם ירצו שאני אעזור להם להילחם נגד הילדים שלי? למה שהם יחשבו שאני אלחם בהם?" לוקי התעקש.
"מספיק! לוקי, אני רואה את העתיד מול עיניי. אתה מתווכח איתי, עם אדונך, נוקס, שבכל יום לוקח מעט מהכאב של הארס שלך בכדי שיוקל לך?" שאל בקול מעט זעום.
"א-אני מצטער, אדוני. אני כל כך מצטער." לוקי מיד השתחווה כלפיו. "ורק שאלה אחת אחרונה, מה עם ת'-ת'ור?" לוקי שאל.
"מותו של אל הברק אם כי בלתי נמנע. כל מה שנותר הוא להמתין ולחכות, לוקי." האדון, נוקס, אמר. "אודין ייפול לרגלנו ואסגארד תשתחווה בפנייך."
לוקי לפתע פלט גניחת כאב חזקה ואחריה הוא קרס על רצפת הלבנים המחוספסת בידיים וגוף רועד. הוא הרגיש את עיניו נצרבות תחת הארס של הנחש הארור, ואת עורו נחכך תחת הטיפות שניתזו מעיניו.
הוא צרח בקול ועיניו הירוקות התכווצו לגודל קטן מאוד הוא הרגיש שעורו נקרע ממנו ושחומצה שורפת את האיברים הפנימיים שלו.
"תראה מה הם עשו לך, לוקי, רק כי הרגת מישהו שגם ככה היה חוזר לחיים." הוא הזכיר לו. "אתה תזכה לנקמה שלך, ואני לשלי. רק תזכור, לוקי, טעות אחת הכי קטנה שתגרום להם לחשוד בך – וזה הסוף שלך. אתה עוד תגעגע לכאב של ארס הנחש בגלל העינויים שאני אעשה לך. המטרה שלי חשובה יותר מכל, לוקי."
"אני לא אאכזב אותך, אדון." אמר לוקי לאחר שהכאב פג. הוא קם על רגליו הרועדות ויצא מתוך החדר החשוך. המסדרון שהוביל לשם היה ריק מאנשים ויצורים, רק קצב פסיעותיו על הרצפה נשמעו.
שער ירוק ויפיפייה נפתח וקרע את האוויר, לוקי נכנס לתוכו וחזר למקום שבו הוא נמצא באמת. כבול לשלשלאות מתכת גדולות וכבדות, מתוחות כך שגופו נמצא באוויר וידיו מתוחות לצדדים. גבעולים ירוקים ועבים התפתלו ותפסו את ראשו של לוקי שלא יזוז.
הוא נזכר ביום הראשון שהגיע לשם. כבול בשלשלאות שתפסו את רגליו וידיו ביחד, כאילו היה מפלצת. הוא זכר כיצד ת'ור ואודין ביקרו אותו פעם אחת והביטו בו רועד וצורח לעזרה מבלי לעשות כלום.
"זה מגיע לך." ת'ור אמר כשלוקי בא אליו פעם אחת, בגופו הגשמי.
בכל פעם שהארס ניתז על פניו הוא נזכר בראגנרוק, מקור האור שלו, הרגע שבו הוא ישתחרר מהכלא שלו – אך כעת הרעיון שלו, לנקום בכל האלים, נגזל בגלל האדון שלו. שמבקש ממנו לעזור להם לשרוד.
"קח נשימה עמוקה, לוקי, הארס מגיע עוד פעם." הוא אמר לעצמו ולקח נשימה עמוקה. הוא ראה כיצד הנחש הענק התפתל סביב העצים של הכלא שלו, וכיצד הוא פער את פיו הענק ומתוך ניביו הארוכים יצאו שני טיפות ארס ענקיות שיגרמו לו לצרוח פעם נוספת. הוא אגרף את כפות ידיו וחיכה למגע של הארס בעיניו.
ואז הצרחה שלו נשמעה בכל רחבי תשעת העולמות.