קברים נורדים

פרק 26: האלים מפחדים להתלכלך

פרק 26: האלים מפחדים להתלכלך 

"זה בלתי אפשרי." ת'ור אמר והמשיך להתקדם במסדרונות ארמון המלוכה של אסגארד.

"נו באמת, ת'ור, אבא שלך הוא אבי האלים הגדול – הוא בטוח יכול לסדר לנו כניסה לשם." ג'ייסון אמר בספקנות. "אתה חייב לנו את זה."

ת'ור נשף בכעס באפו ונכנס לחדר התכנסות האלים – בפעם האחרונה שהם היו שם הכוחות שלהם התחזקו, בכל אחד מהם החדר העלה בהם זיכרונות שנראו ישנים – אך קרו לפני שלושה ימים. אודין קם מהכס שלו וחשף את השבר הגדול שנשאר שם עוד כמזכרת מג'ון – שהצליח לעשות עוד טעות ולפוצץ את הכס של אודין.

אודין הסתכל על ההרכב החסר של הנבחרים. "איפה נבחר הברק ונבחרת המלחמה?"

"הייתה בעיה קלה, אבא," ת'ור אמר וג'ייסון שילב את ידיו – הוא התחיל לשנוא את ת'ור וכל כך רצה לענות לו על מה שאמר, אך בגלל אודין הוא החליט לשתוק. "אסטריד נפלה מנורנהיים וג'ון אחריה. הם בהלהיים."

אודין ישב על הכס שלו בעצבים ושילב את ידיו בעצבנות. "איך נתת לזה לקרות?" הוא לחש ברוגז ועיניו האפורות ננעלו על בנו.

"חזרתי ממוספלהיים, אבא, החום לא בדיוק הקל עליי – במיוחד כשהייתי צריך להילחם נגד יורמנגנד ולא יכולתי לשמור עליהם." ת'ור ענה.

"אנחנו רוצים שתפתח את השערים להלהיים – אנחנו הולכים להציל אותם." ג'ייסון אמר.

אודין נד בראשו. "זה בלתי אפשרי – הל סגרה את השערים וחתמה אותם." הוא נשך את שפתיו. "אני יכול לפתוח אותם – אבל זה יהיה כמו להכריז מלחמה, ואני לא חושב שהאלים מוכנים למלחמה – במיוחד שתאריך יום הדין שלנו קרוב כל כך."

"אז מה אתה מציע לעשות? לתת להם להירקב שם?" רובין שאלה.

"בואו נסתמך על זה שהם יבינו שחרב המלחמה של אסטריד נמצאת שם – כשהם ימצאו אותה הם יוכלו לחזור חזרה לאסגארד."

"לא, אני לא מוכן." ג'ייסון קרא. "הם חברים שלנו – לא חיילי שחמט שלכם."

"אני מציע לך לשקול שוב את המילים שלך, נבחר הקסם –"

"לא! אני לא אשקול את המילים שלי – ואם אתם לא תיקחו אותי להלהיים לעזור לחברים שלי אז אני אמצא מישהו שכן." קרא ג'ייסון. "נמאס לי שאתם יושבים לכם פה, מפחדים לכלך קצת את היחסים ביניכם לבין הל – בזמן ששני הנבחרים שעשו הכול במשך הימים האלה בשבילכם נמצאים שם, לבד."

בראן ורובין שתקו שניהם – הם לא רצו להוסיף שום דבר כי הוא צדק.

"אוקיי, נבחרים, ניצחתם. אני אפתח את השערים ואעביר אתכם, אבל אחד האלים יצטרך להצטרף אליכם בשביל לגרום לה להבין שזה לא הכרזת מלחמה." אודין הכריז.

הוא נופף באצבעותיו ומטה ארוך וזהוב הופיע וקיפץ לידיו.

"אני אבוא." קול נשמע מאחוריהם, אודין ראה אותי והתרווח על כיסאו, חיוך קל עלה על שפתיו. "בכל זאת, היא הבת שלי." זה היה לוקי, על פניו נפרס חיוך ועיניו הירוקות הביטו בכל אנשי החדר – אך במיוחד ברובין.

~

אז שני פרקים חדשים! מקווה שאהבתם! :) 
עלה לי רעיון ממש מגניב להמשך (כלומר, ספר 2) אבל אני עוד לא מאשר שאני אתחיל לכתוב אותו - כי אני לא רוצה להתחיל ואז להקפיא אותו מחוסר רעיונות ככה שרק אחרי כמה זמן שאני אסיים את קברים נורדים אני כבר אראה - אבל הוא באמת רעיון מגניב!