קברים נורדים

פרק 35 ואחרון: ההתחלה של הסוף

פרק 30: ההתחלה של הסוף, פרק אחרון

"אתה יודע שזה נחשב ניצול, מה שעשיתם להם." לוקי אמר לת'ור ברגע שהנבחרים עברו בשער. "אני מתכוון – מילא העובדה שלא אמרת להם תודה עד סוף המסע. אבל אני עדיין תקוע על העובדה שקברת אותם בשביל לאחד אותם ביחד." הוא הדגיש את המעשה. "זה אכזרי. אפילו בשבילי."

"תסתום." ת'ור נאנח. "חבל שהם הרגו את הנחש ההוא, היינו מחזירים אותך לכלא הזה."

"המטרה מקדשת את האמצעים?" נאנח לוקי.

ת'ור הביט באחיו. "היינו צריכים לאחד אותם. הראגנרוק התקרב. אתה יכול להבין למה עשיתי את זה."

"זה לא אומר שהם יוכלו להבין."

"הם לא יבינו." ת'ור אמר. "מוכן לחזור לכלא שלך?" שאל לאחר שתיקה קלה.

"אני בספק." מלמל לוקי והמשיך. "בכל מקרה, בזכותי ג'ון ואסטריד השתחררו מהלהיים, כך שאני לא אופתע אם אודין יקל לי בעונש או ייתן לי חנינה."

"תקרא לו אבא." טיר נדחף פתאום.

"אני אקרא לו אבא מתי שאתה תפסיק לדחוף את האף שלך לשיחות." לוקי ענה לו במהירות תגובה והצליח לגרום לטיר לשתוק.

ת'ור גיחך וחיוך עלה על פניו של לוקי. "אתה בסדר, אחי." ת'ור אמר ללוקי.

ת'ור התקדם אל ארמון המלוכה הזהוב ואחריו כל שאר האלים. הוא הפנה את מבטו אל חנות המזכרות של ראזול, היא הייתה סגורה וראזול לא היה שם. הוא צמצם את עיניו בתהייה והמשיך להתקדם. בלדר וטיר שוחחו ביניהם ולוקי התרכז בנקמה שלו – אותה שחרר מהלהיים.

כשהם הגיעו לשם, דלתות הכניסה היו פרוצות ועקומות וזרוקות על הרצפה. כאילו משהו חזק וגדול מאוד בעט בהם והדלתות נתלשו מציריהם.

ת'ור דילג בתעופה קלילה עליהם וסיבב את הפטיש שלו כך שהוא יוכל לרחף עד לחדר ההתכנסות – הוא התעופף לשם במהירות שיא וכשהגיע לשם – פניו החווירו.

אביו – אודין, אבי כל האלים באסגארד, אדון הקסם והכוח, שכב על שלושת המדרגות שהובילו אל הכס השבור שלו. אזור הרצפה שהיה מתחת לצלעותיו של אודין התמלא בדם סמיך והוא תפס בצד שמאל של השריון, משם זלג הדם.

"אבא!" ת'ור צעק ועיניו נצנצו. הוא רץ אליו וכשהגיע קרוב אליו שמע.

"החרב..." אודין אמר בין הנשיפות והרעידות של גופו. "הוא לקח את החרב."

"מ-מה? מי זה היה?" שאל ת'ור בתדהמה. לוקי הגיע לחדר ההתכנסות – שם הוא ראה את ארבעת השומרים על הקיר מעולפים, ואת הקיר בו החרב הייתה אמורה להיות – אך כבר אינה.

"זה היה נער.." אודין אמר בשקט והשתעל בכבדות. דם ניתז על כף ידו וזה הראה שהוא לא מתרפא מהר. "אני מתרפא, אל תדאג לי." הוא שיקר כשראה את הדמעות על העיניים של ת'ור. "הוא –" אודין ניסה להתיישר ולהזדקף אך כל מה שעשה היה להיאנק ולגנוח בכאב.