קברים נורדים

פרק 11: אני עושה טעות. טעות בגודל של זאב

    פרק 11: אני עושה טעות. טעות בגודל של זאב.

אז אחרי שג'ייסון שאל את השאלה הדרמטית להפליא, אודין הדריך אותנו והסביר לנו על המשימה שלנו. למצוא את כל חמשת החרבות שנוצרו בשבילנו ולאחד אותם, אודין גם הסביר מה נצטרך לעשות אחרי זה – אבל שם איבדתי את הריכוז שלי. אז החרב הראשונה נמצאת באסגארד, כמה נוח, והיא החרב שלי – עוד יותר נוח.
אבל, כמו שהיקום אוהב להראות לי – זה אף פעם לא כל כך נוח וקל.
החרב נמצאת בתוך תא הכלא של זאב ענק, שמו פנריר, לפי מה שבראן הסביר לנו בדרך, והגורל שלו הוא לבלוע את אודין. אז אנחנו צריכים עכשיו להיכנס לתא הכלא שלו – ולמצוא את החרב.
"זה קלי קלות." שיקרתי. הלכנו יחד כשבלדר מוביל אותנו עם להבת אש שהתעופפה מעל כף ידו, האש ממש נראתה כאילו היא מרקדת סביב עצמה והיא העירה מספיק בשביל שנוכל לראות את המסדרון הדק בו עברנו ואת מדרגות האבן בהם ירדנו.
"זה לא כזה קל," טיר פתאום אמר. "אני הייתי צריך להקריב את היד שלי רק בשביל שהאלים יוכלו לקשור אותו."
בראן כמעט קיפץ מהתרגשות ששמע את מה שאמר. "אני קראתי על הסיפור הזה כל כך הרבה. על הפעמים שהאלים ניסו ליצור שלשלאות מספיק חזקות בשבילו," הוא חייך.
"טוב אז לא תהיה לך בעיה להקריב את היד השנייה, נכון?" שאלה פתאום רובין. כולנו עצרנו. הבטנו בה, והיא רק צחקה, "אני צוחקת, תירגעו."
"זה לא היה מצחיק." אסטריד קטלה אותה.
"יפה, סוף סוף התחלת לדבר." היא ענתה לה.
"תשתקי, רובין. אנחנו לא רוצים ריבים. אנחנו רק בתחילת המשימה." אמרתי לה.
רובין הביטה באסטריד. "לדעתי, אסטריד שלנו קצת עצבנית כי היא רגילה להיות המרכז. פגשתי הרבה כמוך, אסטריד, הבלונדיניות שתמיד רוצות להיות במרכז, שרוצות לנצח בהכול."
אסטריד עצרה ותפסה בחולצה של רובין היא הרימה אותה בעצבים ודחפה אותה בחוזקה על קיר הלבנים, כמה אבנים נפלו מתנופת המכה. "אני מציעה לך לסתום, פעם קודמת שהשתמשתי בכוחות שלי על בן אדם הוא סדק את הגולגולת שלו וכמה עצמות שלו נשברו." היא הידקה את האחיזה.
"אסטריד, תירגעי." תפסתי בכתף שלה בניסיון להרגיע אותה.
"בסדר, בסדר. אני מצטערת." רובין גלגלה את עיניה ואסטריד שחררה אותה.
חיוך עלה על פניה של אסטריד והיא התחילה להתקדם קדימה. "ניצחתי." שמעתי אותה לוחשת לעצמה ונשפתי בצחוק.
בלדר התקדם ואנחנו אחריו, רובין המשיכה ללכת כאילו הכול בסדר, כאילו היא לא פגעה כעת באסטריד. היא שפשפה מעט את זרועה השמאלית, זו שנתקעה ראשונה בקיר הלבנים.
"את בסדר?" שאלתי בשקט.
"אני לא צריכה את העזרה שלך. תעזוב אותי." היא אמרה.
לאחר הליכה שקטה שנמשכה זמן מה בלדר עצר והשליך את הלהבה אל אחד הלפידים שהיו שם. הוא הרים אותו והאיר על תא הכלא, השקט היה מפחיד, שמעתי רק רעש של טיפות מים מגיעים מתוך הכלוב.
"הגענו." אסטריד אמרה.
"אנחנו לא נוכל להיכנס איתכם." אמר טיר. "אסור לאלים להתערב בזה. רק לקחנו אתכם אליו ומפה אתם תצטרכו להמשיך הלאה."
"הוא – הוא קשור, נכון?" שאלתי.
"ברור שאני קשור. אבל ככל שהראגנרוק מתקרב אני מצליח להתחזק עוד יותר ובקרוב אני גם אצליח להשתחרר מכאן." פתאום שמעתי קול מתגלגל ומעודן מגיע מתוך התא, הבטתי בתוך התא, ניסיתי להתרכז ולראות.
"הוא יכול לדבר?" שאל בראן בהתפלאות.
"אולי תפסיקו לשאול שאלות ותיכנסו הנה? תוכלו ללטף אותי, אפילו, הפרווה שלי נעימה מאוד." הוא המשיך ואמר. פתאום הרגשתי כיצד שערותיי סמרו בצורה עזה וכיצד רציתי להתחרט על כך שלקחתי על עצמי את המשימה הזו.
"אצלנו, במידגארד, מישהו שמבקש מילדים ללטף אותו – זה תמיד דבר רע." עקצתי אותו.
"הו, אתה נבחר הברק, נכון? אתה זה שהרעל שלי נמצא אצלו?" הוא שאל בלגלוג.
בלדר וטיר מיד הביטו בי. "תגיד לי שלא נשך אותך וארג." טיר הביט בי במבט מבועת.
"כ-כן, אבל הגמדים שפכו על זה אקינטון, אני בסדר עכשיו." השבתי.
שמעתי קול של רחרוח. כאילו הוא מריח את האוויר ואת הריחות שלנו. "הנער צודק, אני יכול להריח את הריח המצחין של האויב הצמחי שלי. אז קדימה, תכנסו, קחו את החרב ששוכבת כאן כבר שנים."
"אל תתקרבו אליו יותר משני מטרים, השלשלאות שמחזיקות אותו מתחילות להיות רפויות יותר ויותר ככל שהראגנרוק מתקרב." טיר הזהיר אותנו. "תיזהרי." הוא לחש לאסטריד.
היא גיחכה והנהנה בשקט.
"ואתה, אל תתקרב אליו יותר מארבעה מטרים, הוא יוכל להשפיע על הרעל שנמצא בנשיכה של הוארג." בלדר הזהיר אותי. "תיקחו את החרב ותלכו."
הוא הושיט לג'ייסון את הלפיד הבוער ונכנסו אל התא מפוחדים וחוששים, מלבד אסטריד שנראתה עוד בסדר. ג'ייסון הושיט קדימה אל הלפיד והלכנו כולנו בזהירות כשאנחנו מאחורי ג'ייסון. פתאום הלהבה העירה את המקום בו הזאב פנריר היה קשור.
ואו כמה גדול הוא היה.
הוא ישב על רגליו האחוריות, פרוותו אפורה ונראית מאוד נעימה, אך פניו הם המפחידות. עינו הייתה מצולקת ופיו היה פעור כשמלתעותיו חדות כמו של כריש. השלשלאות היו לא יותר מחוטים סגולים ומיוחדים שהיו קשורים סביב גרונו, ידיו ורגליו. הוא רטן והביט בי בעיניו הכחולות החיוורות והמפחידות.
"ג'ון, תתרחק!" קרא ג'ייסון מיד, לקחתי שני צעדים גדולים אחורה בפחד.
"אה, אל תדאג, נבחר הברק. אני לא אפגע בך." קולו המעודן היה מפתה, משהו בקולו שידר שהוא באמת לא יעשה לי כלום. שהאלים כלאו אותו סתם.
"אנחנו מעדיפים לא לקחת סיכונים." אסטריד אמרה והם התחילו להתרחק מעט מהזאב והתחיל לחפש בתא שלו.
"את. הנבחרת של שינוי הצורה, הנבחרת שמקבילה לכוחותיו של אבי." פנריר סיבב את ראשו והביט ברובין. השפלתי את ראשי לרצפת הלבנים לחפש את החרב הארורה. רובין נעצרה וגרמה לי להרים את המבט ולראות מה היא תעשה.
"כן." היא השיבה.
"אל תדברי איתו, רובין, הוא ישכנע אותך להתקרב אליו יותר ואז הוא יהרוג אותך." הזהרתי אותה.
פנריר חייך. "אני לא כזה מסוכן כמו שאתם חושבים. לוקי, אבי היקר, יכול להצדיק את זה."
"את האמת שאני לא מצדיק שום דבר מזה." פתאום שמענו קול מחוץ לתא. קול לא מוכר.
האדם היה עם שיער שחור ארוך שמגיע עד לסוף החזה שלו, הוא היה לבוש בשריון כסוף וגדול וגלימה ירוקה נפלה מאחורי גבו, עורו הלבן בהק יחד עם הלהבות של בלדר שהאירו את הצד ההוא ועיניו הירוקות הביטו בבן שלו, הזאב. לא הצלחתי להבין כיצד לוקי הביא תינוק זאב. הרי הגוף שלו נראה אנושי ולפי מה שבראן סיפר לנו אימא של פנריר היא ענקית – אז זה לא הגיוני מבחינה ביולוגית אפילו, אבל החלטתי שאני אשאל אותו אחרי זה.
"ל-לוקי? איך השתחררת?" שאל ג'ייסון.
"אודין ות'ור החליטו לתת לי לעזור לכם. כשאנחנו נצליח את המשימה אני אחזור לכלא שלי." הוא חייך והביט בבלדר.
"תתרחק ממני, טינופת." בלדר הזהיר אותו.
"תתרכזו במשימה שלכם." הוא אמר.
"אז אתה עוזר להם עכשיו?" קולו של פנריר נשמע פתאום של אחד שנעלב. "הייתי בטוח שאתה טוב יותר מזה, אבא."
"תירגע, פנריר. שנינו יודעים שאם הם לא ימנעו את הראגנרוק גם אני אמות. במצב כזה, אני מעדיף לעשות הכול בשביל לשרוד ולחיות." לוקי אמר בהיגיון.
המשכנו לצעוד מסביב לתא, מחפשים את החרב, כשלפתע רגלי בעטה בטעות במשהו מתכתי. ג'ייסון האיר על הדבר שהרעיש, וכמובן, הגיבור המוכשר שלכם, אני, עשה את טעות חיו ובעט את החרב בדיוק אל מתחת לראשו השרירי והמצולק. החרב הייתה כסופה וקצרה, בעלת אורך של בערך שישים סנטימטרים, היא הייתה בוהקת והלהב היה נראה חד כל כך שהיה נראה כי הוא מסוגל בהנפה קלה בלבד לחתוך אבטיח מבלי להתאמץ.
הוא הביט לכיוון החרב וצחק. "טיפשים. עכשיו בואו נראה מי אמיץ מספיק בשביל להתקרב אליי ולקחת את החרב."
אוי לא.