קברים נורדים

פרק 29: אני שונא פיראטים מתנשאים

"חשבתי שהוא צולע," מלמלתי בשקט לאסטריד כשראיתי את רג'ינאן מתקדם מהר יותר מבנאדם צולע, ומהר יותר מאיתנו. אסטריד נאנחה והסתכלה עליי, היינו בדרך לארמון של הל, מלכת הלהיים – ולסיים את הטיול החביב לגהנום.

עיניה הכחולות הביטו בחשדנות ברג'ינאן. "אין לנו מה לעשות, אם הוא ייקח אותנו החוצה מכאן אז נאלץ לסמוך עליו." לחשה לי בשקט. "בוא פשוט נצא מנקודת הנחה שהמטרות שלו טובות ושבסוף המסע ניפרד כחברים טובים שלו."

"אני בספק, אסטריד," אמרתי והמשכתי להביט בדרך הסלעים והחולות שבהם הוא לקח אותנו – הארמון באמת היה בכיוון ההוא – אך משהו הרגיש לי לא טוב. "שלא תחשבי ששכחתי את העניין עם סורט והשם של אחותי – זה מעסיק אותי עד עכשיו – לא יכול להיות שהוא עושה את זה כי הוא בנאדם נחמד."

היא הסתכלה עליי. "למה אתה כזה שלילי?"

"לכל דבר יש מחיר, אסטריד, במיוחד במימד הנורדי." אמרתי בקול טיפה דרמתי.

המשפט הזה היה דווקא דיי מתאים לאיזה טריילר לסרט שמספר על המסע שלנו – רגע לפני שנגמר הטריילר ויש את המוזיקה הדרמטית והמותחת שמאפיינת טריילרים לסרטים – המשפט יכול היה להשתלב נהדר שם וגם -.

סליחה – הפרעתי באמצע הסיפור וקטעתי לכם את הרצף.

"ג'ון, אנחנו נצא מפה ואני מאמינה שרג'ינאן ייקח אותנו החוצה, אם אתה רוצה לעבור במבוך המשוגע שרג'ינאן הזהיר אותנו מפניו –"

"זה בדיוק העניין. רג'ינאן הזהיר אותנו מפניו – אולי הוא קל וידידותי?" שאלתי בתמימות.

היא הסתכלה עליי ונאנחה. "ממתי משהו במימד הנורדי הוא קל וידידותי, ג'ון?"

"על מה אתם מדברים?" קולו של רג'ינאן נשמע מלפנינו. "אני אולי נראה זקן – אבל השמיעה שלי מספיק טובה בשביל לדעת שמשהו מעסיק איתכם." ליבי פתאום החסיר פעימה בלחץ.

"ס-אה, סתם, ז-זה ל-" גמגמתי בטיפשות.

"א-אנחנו סתם, מדברים דיבורים של אה – חברים." אסטריד לקחה שליטה על המצב כי ראתה שאני מסתבך, חייכתי בהקלה והיא חייכה וגלגלה את עיניה.

רג'ינאן הסתובב ונעצר, עיניו הכחולות והבהירות התבוננו בנו בצורה עמוקה. סקרתי את פניו, הזיפים הסתירו את לסתיו ולחיו, עיניו היו דומות לצבע הים – אך יותר באזור הפיליפינים, שם הים הוא בצבע טורקיז-תכלת, בתוך המעיל הגדול שלבש היו כיסים פנימיים בהם הוא יכול היה להכניס כל דבר.

באותם רגעים, עלו בי שוב המחשבות הפרנואידיות – אולי הוא מבודד אותנו מהעיירה ואז יהרוג אותנו עם אקדח שהוא מסתיר באחד מהכיסים הפנימיים?

איך אסטריד סומכת עליו מהר כל כך – אולי הם מכירים כבר?

"אתה בסדר, ג'ון? אתה נראה קצת לא איתנו." אמר וחיפש את המילה הנכונה. "גם הפנים שלך חיוורות. לבנות." הוא הוסיף בהתנשאות.

"אני יודע מה זה חיוורות." סיננתי.

עיניו סקרו את גופי ואחר כך הוא הסתובב והמשיך ללכת. "אנחנו נגיע לשם בשקיעה." הכריז.