קברים נורדים

פרק 23: כפר המתים

פרק 23: כפר מהתים 

אסטריד ואני הסכמנו על אותה מחשבה - אם העולם אליו נכלאנו הוא כמו כל עולם במימד הנורדי, אז יש גם פירצה או שער שיעביר אותנו חזרה לעולם שלנו. שנינו הסכמנו שנחפש בעיירה שהייתה לא רחוקה מאיתנו כל כך, בתקווה שאולי מישהו יספר לנו על אחד כזה.

הגענו לאחר כמה דקות אל תוך העיירה, בערך שלושים אנשים התהלכו שם, לבושים בלבוש כפרי למדיי – שמלות מנופחות ומטפחות לבנות, עקבים גדולים ומטרייה דקה שמסתירה את השמש – שאיכשהו הייתה שם. הבנים היו לבושים בכובעים גדולים, כמו של קאובויים, היה לכולם ג'ינסים בגוונים של כחול וחולצות מכופתרות בצבעים שונים.

"סליחה?" שאלתי זקן אחד שעבר שם, הוא היה עם שיער לבן ודליל, עורו היה מקומט ועיניו היו בהירות מאוד, כמעט בצבע לבן.

הזקן הסתובב אלינו. "איך אוכל לעזור לכם, ילדיי הצעירים?" קולו היה צרוד ותשוש.

"איפה אנחנו נמצאים?" שאלה אסטריד, בכדי לוודא את חששותיה.

"בהלהיים, ילדתי, עולם המתים. אם הגעתם הנה, סימן שגם אתם נהרגתם." הוא אמר באדישות קלה. "שמח לעזור." הוא אמר והמשיך ללכת אל אחת הבקתות.

"רגע!" אסטריד הושיטה את ידה אך סימנתי לה שהוא לא יודע כלום. כעבור המון זמן של חיפושים אחרי תשובות ותחקור של אנשים לגבי אנשים שניסו לצאת מהעולם הזה קיבלנו את אותה תשובה. נער בשם ויל קראס תמיד אמר שהוא יודע איך לצאת משם– אך אף אחד לא האמין לו, הוא נעלם לפני חודשיים מכפר המתים ההוא.

"הסיכוי היחיד שלנו נעלם!" התיישבתי על אחד מכיסאות העץ שחצצו בין בקתה לבקתה בייאוש. "זה נגמר. אנחנו נשאר פה לנצח." אמרתי בוותרנות.

"אל תוותר, ג'ון." אסטריד אמרה והתיישבה לידי. "אם אנחנו לא נמצא פתרון, החברים שלנו בחוץ בטוח יעשו הכול בשביל לעזור לנו." היא חייכה אליי.

"אנ-" רציתי להגיד לה משהו על זה אך פשוט חייכתי ושתקתי.

"אבל אנחנו לא נסתמך עליהם. אנחנו נמצא דרך לצאת מכאן, אני בטוחה." היא אמרה ואחר כך תפסה בידי. "בשביל המשפחות והחברים שלנו."

"שמעתי שאתם דיברתם על ויל קארס? שאתם מחפשים אותו?" אדם לפתע התקרב אלינו. הוא היה עם מעיל שחור ומכופתר והיו לו זיפים שחורים פרוסים על כל פניו. עיניו היו כחולות וקטנות והריח שלו הזכיר לי ריח של ים. היה לו שיער ארוך ורטוב, בצבע פחם, וצבע עורו היה שחום. הבטתי בו בחשד וקמתי מהכיסא, אסטריד אחריי.

"כן. אתה מכיר אותו?" שאלתי בזהירות וחשדנות.

הוא הסתכל לצדדים. "הוא בא אליי לחנות לפני שנעלם. הוא אמר שכשיגיעו לעיירה שני זרים עליי לקחת אותם לחנות שלי והם יבינו משם את הדרך."

"הדרך?" שאלה אסטריד בספקנות.

"זה נראה לי דיי חשוד."

הסתובבתי להביט בה, לא נראה היה שהיא בטחה בו. טיפת זיעה ירדה משערותיי והתחלתי להיכנס למעט פחד ולחץ. "מה את חושבת שאנחנו צריכים לעשות?" לחשתי לה באוזן.

"אתם באים?" שאל.

הסתובבתי אליו. "אנחנו רוצים להתייעץ לגבי זה – בכל זאת, אנחנו לא מכירים אותך ולא יודעים שום דבר עלייך."

הוא נשף בצחוק. "אני סתם פיראט שנקלע באחד מהמסעות שלו ביצור נורדי שהרג אותי. בגלל זה הגעתי הנה."

הרמתי את גבותיי בהפתעה. "פיראט?"

"בוא נלך איתו, מקסימום נביס אותו עם החרב שלך והכוח שלי." אסטריד לחשה. "הוא לא יכול להרוג אותנו הרי." היא צחקה ומשכה בכתפיה.

"אני לא יודע, אסטריד. זה לא נראה לך דיי חשוד?"

"אני יודעת איך זה נראה – אבל אין לנו עוד דרך אחרת ואני רוצה לעוף מהמקום הזה." היא לחשה והתקרבה לפיראט. "אתה בא?"