קברים נורדים

פרק 28: הנקמה של לוקי

הרגליים של ג'ייסון רעדו – הוא לא אחד שמשדר לחץ או פחד כלשהו, אך איכשהו הוא נכנס ללחץ כשהם הגיעו לשער, הוא הביט בהיימדיל עמד בצורה ישרה וזקופה. שיערו הלבן של ג'ייסון התנופף ברוח הבריזה וליבו פעם בחוזקה.

"אודין," אמר היימדיל בהפתעה, אבי האלים לא יצא מארמון המלוכה – וכשיצא, הוא השתמש בשער של היימדיל בשביל לעבור בין העולמות. "איזו הפתעה נעימה."

אודין חייך. "יש לך אישור לפתוח שער להלהיים."

חיוכו של היימדיל נעלם, הוא התקרב לאודין ושאל אותו. "אני לא רוצה לפקפק בך, אודין, אבל אתה בטוח?"

"כן." אמר בשלווה וברוגע, הוא חייך וסימל לו שהכול יהיה בסדר.

הוא צעד חזרה אל החרב שהייתה נעוצה ברצפה ובכך שישמשה לידית שתפתח את השערים. ג'ייסון היה הראשון לעלות על הבמה שתעביר אותם להלהיים, אחריו בראן ורובין השקטים ולבסוף לוקי שעליו פניו היה חיוך ערמומי ומסתורי.

"במקומך לא הייתי מחייך." אודין תפס את ידיו מאחורי גבו. "עבר המון זמן מאז שראית את הבת שלך – וכשראית, זו הייתה מלחמה בין האלים למתים ואתה השתתפת בה."

"תאמין לי, לפעמים דברים מסתדרים." אמר לוקי והחיוך נשאר על פניו.

ג'ייסון ראה את היימדיל מושך את החרב לצד ימין במאמץ ואז רגליו ריחפו ואור בוהק וחלוש נפל עליהם – אותו אור שיגר אותם מעולם לעולם, לבראן היה כאב ראש חזק מהמעבר בין העולמות, ורובין ניסתה להבין למה התכוון לוקי כשאמר שהדברים מסתדרים.

כול אחד מהם התרכז בדברים שונים מהאחר, אבל לכולם הייתה מטרה משותפת – להגיע להלהיים.

~

כמה שעות לפני שלוקי הציע את עצמו כאל שייקח את הנבחרים להלהיים – הוא קיבל מסר מאיש הקשר שמטרתו הייתה לקשר בינו לבין נוקס כשהוא צריך אותו, או ההפך.

הוא הגיע לחדר החשוך של נוקס אך הפעם זו הייתה מישהי חדשה, הפעם הכס היה מופנה קדימה אל לוקי והוא יכול היה לראות אותה.

היה לה עור בהיר מאוד ושיער כחול שנח על כתפיה הרזות. עיניה היו צהובות ובהירות, והם הסתכלו על האל שהסתמך על נוקס שיביא לו את הנקמה לה חיכה כל כך הרבה זמן. היא הייתה לבושה בשריון כסוף שהבליט את קימורי גופה. למרות שגופה היה רזה – היא גרמה ללוקי לרעוד משום מה.

"לוקי בן אודין," היא שילבה את רגליה.

"מי את? איפה נוקס?" לוקי התנשף בבלבול. "הוא בסדר?" שאל בדאגה – אך דאג יותר לנקמה שלו מאשר לאדון שלו.

"מצטערת להיות זו שמספרת לך," קולה היה מעודן ולוקי לא יכול היה לזהות האם יש שקר בקולה או אמת – הוא לא הצליח לזהות כל רגש כלשהו מקולה. "אבל נוקס, אבא שלי, נהרג אתמול."

"נהרג?" לוקי הרגיש שמוטטו עליו בניין. "אבא שלך?" לוקי היה בהלם שלנוקס היה בת – ושהשיער שלה כחול. הרי, לוקי אף פעם לא ראה את נוקס – הוא דמיין אותו שרירי מאוד, עם עור שזוף ושריון גדול – ואולי גם כמה חרבות שהתלוו לגופו הגדול. לא עם שיער כחול.

למרות שצבע השיער שלה היה יכול להגיע מאימה.

"אני יודעת, גם אני הייתי מופתעת." קולה היה ריק מכל רגש, לא היה נשמע בכלל שהיא מצטערת על מות אביה. "הבאנו הנה את אלות הגורל והם סיפרו שזה היה נער עם שיער שחור ועיניים כחולות."

"בן של אל?"

"הוא יצר ברקים מהידיים שלו."

"הבן של ת'ור?" לוקי הרגיש שהוא עומד להתעלף. "אב-אבל איך?"

" אנחנו נבדוק כבר עם זה היה בנו של ת'ור אבל לא בגלל זה קראתי לך, לוקי." היא אמרה. "העסקה שהייתה לך עם אבא שלי בטלה ומבוטלת."

לוקי הרגיש דקירה בליבו. "מה? את – את לא יכולה לעשות לי את זה!" הוא צעק.

"תנמיך את הקול שלך." קולה נשאר יציב. "אני לא כמו אבא שלי – ואני גם לא יודעת מה היו התוכניות שלו אלייך ולנקמה שלך."

לוקי רטן בעצבים. "מה אני אעשה עכשיו? אני אמור לנקום באלים שסומכים עליי בעניין הראגנרוק?" הוא תפס בשערותיו.

"אני בטוחה שתהיה לך עוד הזדמנות."

כמה דקות לפני שהציע את עצמו, לוקי שמע את ג'ייסון נוזף וצועק על אודין, הוא האזין לשיחה שלהם והבין שזו ההזדמנות שלו – הוא לא האמין שהיא הגיעה כל כך מהר.

ההזדמנות לנקמה שלו נמצאת בהלהיים – כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להציע את עצמו למסע החדש והעניין היה חתום – הנקמה שלו תגיע.

הרי היצור היחיד שיכול להרוג את האלים נמצא בהלהיים, אחרי שת'ור הרג אותו.

'אני הולך לשחרר אותו ולהחזיר אותו לחיים.' חשב וחיוך ערמומי הזדחל על הפנים שלו. 

~
אז שתי פרקים חדשים! מקווה שאהבתם, אני שמח להכריז שסיימתי את הספר הראשון (!) והוא נגמר בצורה מטורפת עם מיליון דרכים להמשיך XD