קברים נורדים

פרק 14: זוכרים בפרק אחד שסיפרתי לכם קטע מהעתיד שלנו? טוב, הגעתם לעתיד שלנו

אז, כן, הגעתם בדיוק לנקודה ממנה התחלתי, הנקודה, שכנראה, בלבלה אתכם לגמרי – קוראים יקרים. הסיפור רחוק מלהסתיים, אבל לפחות מהנקודה הזו אתם יכולים להבין את הדברים המוזרים (והמבלבלים) שנאמרו בפרק הראשון.
אף אחד מאיתנו לא זוכר מה קרה אחרי שצנחנו אל מותנו, כל מה שאנחנו זוכרים זה שהתעוררנו כבולים בשלשלאות אל מול סורט – מלך ענקי האש.
"אז אתה אומר לי ש-אתה המלך של כל ענקי האש? אתה נמוך יותר מהגמדים שפגשנו באלפהיים." קראתי בזלזול. "הענק" שגופו היה ערום לגמרי מלבד פלג גופו התחתון שהיה מכוסה באיזו חתיכת בד שחורה קרועה.
סורט, מלך ענקי האש בארץ המוספלהיים, זה שייעודו לשרוף את כל העולמות בראגנרוק, היה בעצם אדם שנראה בגיל השלושים לחיו בעל זקן צרפתי שחור וקטן. הגובה שלו, שאמור להיות לפחות שלוש מטרים, כמו הענקים החברים שלו, היה בערך מטר שבעים ועיניו כתומות כמו הלהבות שממלאות את מוספלהיים, הוא היה עם פנים מעט עגולות.
סֻורט שהיה שקוע בלנסות להוציא את חרב המוספלהיים, שלשמה הגענו הנה, מהאדמה הרותחת הסתובב לכיווני בפנים עצבניים ומתוסכלים. אני, יחד עם החמישה חברים החדשים שלי, החברים לקבר, היינו מחוברים לשלשלאות מתכת חזקות כשהחום שעטף את כל המקום לא סייע לנו.
ראשי הסתחרר מעט והזעתי יותר מנער מתבגר אחרי ריצת אלפיים מטרים בחום של העיירה שלנו, פארקס. ידיי היו זרוקות לצד גופי ולא ניסיתי להיאבק בשלשלאות המתכת.
"אני מציע לך לשתוק, בן מידגארד עלוב שכמוך." סורט צעק.
נשפתי בצחוק. "אחד מה- בני מידגארד העלובים האלו," הבטתי לכיוון חבריי שהיו כבולים גם הם. "יצליח להוציא את החרב הזו מהאדמה. אז אני מניח שאנחנו לא כאלה עלובים, אה?"
הוא רטן בעצבים. "תסתום!"
"היי, היי, ג'ון, מה חם, טיפש ומתחרז עם המילה יוגורט?" רובין שאלה בהתלהבות קלה, למרות שהחום השפיע גם עליה.
"סורט." השבתי וצחקתי כמה שיכולתי. הקול שלי נהיה צרוד מאדי החום שנפלטו בכל מוספלהיים ובמיוחד במערה המיוחדת בה נמצאה החרב.
"תשתקו!" צעק בעצבים.
"בסדר, בסדר, אדון חם לי." רובין השיבה ואני צחקתי.
ג'ייסון היה מיוזע לגמרי והשעין את ראשו לאחור. "ג'ון ורובין, אני מציע לכם, באמת, לשתוק. אנחנו לא במצב להתמודד עם ענק אש."
"נו באמת, ג'ייסון, לזה אתה קורא ענק אש? בקושי חרב מתוך האדמה הוא מצליח להוציא." נשפתי בצחוק מזלזל.
סורט צעק בתסכול כשהוא אחז בידית החרב האדומה והנוצצת והתאמץ לשלוף אותה מהאדמה.
"תיזהר שלא ישתחררו גזים מדרום גופך." בראן השיב בשקט. צחקנו בעייפות ואסטריד השעינה את ראשה קדימה בתשישות רבה תוך כדי שהיא פלטה נחירה.
"אז ככה זה הולך להיות, בני מידגארד?" הוא שחרר את אחיזתו מהחרב התקועה והתקרב לכיווני, בעיקר, בצעדים גדולים. "אני אשלח אתכם להלהיים." הוא איים.
"יופי, אני בטוח שפחות חם שם מפה."
סורט הרים את כף ידו כאילו הוא מחזיק מגש פיצה ולהבות פתאום עלו והתעופפו מעל כף ידו. עיניו התכווצו מעט והוא הביט בנו בזעם. "מי מכם הוא נבחר האש?"
"היית מת לדעת." אמרתי כשאני מתנשף בין מילה למילה. מבלי ששמתי לב סורט כבר היה קרוב מאוד אליי והוא תפס בגרון שלי בחוזקה והתחיל לחנוק אותי. בגלל כל החום והחולשה של הגוף שלי – עשרים שניות של חניקה וכבר הייתי מת.
"אני מציע לך לחשוב שוב על התשובה שלך." סורט אמר בקול זועם.
"ו-ואני מציע.. לך, לא להתעסק איתנו." אמרתי כשאני משתנק ונחנק תחת כף ידו הרותחת והחזקה. בעטתי בכל הכוחות שנותרו לי בבטן שלו והוא התרחק ממני.
"אז ככה זה הולך להיות?" סורט הביט בכל הנבחרים הכבולים. "בסדר. יש לכם עשר שניות לספר לי מי נבחר האש לפני שאני שורף אותו." הוא התקרב אליי כשכף ידו מכוונת עליי – מוכנה להשליך עליי את מהלומת האש שתשרוף לי את הפנים ותשאיר אותי מצולק או שתהרוג אותי.
"זה אני." אמר בראן מיד בלי היסוס. "אני נבחר האש."
סורט חייך ברצון והתקרב אל בראן הוא שחרר אותו מהשלשלאות ותפס בשערות המיוזעות והחומות שלו. בראן נאנק בעוד שסורט קירב אותו אל החרב. "תשחרר את החרב ותביא אותה אליי."
"א-אדוני." קול חזק ועמוק נשמע. זה היה ענק אש – והוא באמת היה ענק. בערך ארבעה וחצי מטרים היה גובהו ופניו היו נראות עשויות מלבה, בוץ ואדמה, גופו היה כתום כאילו להבות שורפות את הגוף שלו מבפנים וגפיו היו גדולים ושריריים. "האלים, הם מתקרבים הנה."
"הם יודעים שאתה רוצה את החרב." שמעתי את בראן אומר בין ההתנשפויות שלו. "והם יודעים שאתה תצטרך אותנו."
"תעכבו אותם כמה שצריך – כל מה שנבחר האש צריך לעשות זה להוציא את החרב והסיפור נגמר." התיז סורט.
הענק הנהן ויצא מהמערה הגדולה – שלא האמנתי שהיא כזו גדולה בשביל שהוא ייכנס ויעבור דרכה.
"תוציא אותה!" צרח סורט באוזן של בראן.
"לא.. אל תעשה את זה." ג'ייסון לחש. ראיתי אותו גורר את הרגל שלו על החול השחור והאבנים ויוצר צורה מיוחדת, יפה וחזקה. כשהתרכזתי לגמרי, ראיתי שצבע הקשתית שלו נצבעת בצבע סגול כהה ויפה.
כשהוא סיים לגרור את הרגל שלו על האדמה הצורה נחרטה והתחילה להאיר.

ואז זה קרה כמו קסם, רוחחזקה נפרצה מתוך הצורה וטורנדו חזק ופראי פרץ מתוכו. הוא הסתובב סביב עצמו והצליחלקרר אותנו ממזג האוויר החם והרותח. סורט שהיה עסוק במה שג'ייסון הצליח לצייר לאשם לב לכך שבראן כבר שלף את החרב. 

באותם רגעים בראן היה נראה חזק, יציב, ויפה יותר. כאילו החרב הופכת אותך לטוב יותרמכל מה שהיית בעבר. שיערו החום התעופף יחד עם הרוח החזקה ועיניו הכחולות נצנצובברק ייחודי. הוא הניף את החרב עם הלהב האדומה והבוהקת שהייתה נראית עשויה מאבןשיש אדומה. הוא שרט שריטה עמוקה את סורט והוא צווח כשבראן סיים להנחית את המכה.
הוא בעט בסורט והוא נהדף עד לקיר המערה אליו היינו קשורים. הוא היה מעולף וזה נתןלנו זמן להשתחרר ולברוח.
בראן חייך בהתרגשות אדירה. "ראיתם מה עשיתי?" הוא היה כל כך נרגש."זה ימנע את הראגנרוק – ה-הדברשלמדתי עליו כל חיי והתעסקתי בו. רק אותי זה מלהיב?" הוא התנשף בהתלהבותנרגשת.
"כן." רובין ענתה לו וגרמה לנו לגחך.
"עכשיו תשחרר אותנו!" קראתי.
כשיצאנו מהמערה, איכשהו, הצורה המיוחדת שג'ייסון יצר, גרמה לגוף שלי להיותחזק יותר ובריא יותר – והחום כמעט ולא הפריע לי. ולא רק לי, אלא גם לשאר חבריילקבר, אך עדיין העדפתי לעוף ממוספלהיים כמה שיותר מהר.
וחבל שפתחתי פה לשטן, או מי שזה לא יהיה במימד הנורדי. כי באותה שנייה ארבעה ענקיםגדולים זינקו משום מקום וחסמו לנו את המעבר, הנשק היחיד שהיה הוא החרב של בראןוהחרב שלי – שת'ור שינה לטבעת ולכן היא נשארה טבעת.
אז, כמובן, עשיתי טעות פעם נוספת והחרב שהייתה יכולה מאוד לסייע בקרב, לא שימושית.
תודה, גורל! אני אזכור לך תמיד איך עזרת לי במסע הזה.