רובין הפכה את הענק בהנפת יד לחתיכת אבן קטנה אפורה, ג'ייסון ובראן כבר הצליחו להביס את שני הענקים והם רצו מיד אל עבר רובין. היא הסתכלה על המקום בו שני חבריה למסע נפלו, אסטריד וג'ון. "ה-הם נפלו." היא נפלה על ברכיה והזדעזעה מהתמונה שאסטריד נפלה משם ושג'ון קפץ מיד אחריה, התמונה הזו שודרה לה בראש בלופים.
"איפה- איפה ג'ון ואסטריד?" שאל בראן והביט לצדדים. הם לא שמעו אותה אומרת את זה בפעם הראשונה.
היא הושיטה את האצבע שרעדה בקלילות לשבריר שנייה, לכיוון התהום החשוכה. "הם נפלו."
"אי-איך?" שאל ג'ייסון והתקרב לעבר הזיז.
היא קמה על רגליה ותפסה בשערותיה. "הענק. הוא העיף את אסטריד וג'ון קפץ להציל אותה."
ת'ור נחת במקום ושיערו הבלונדיני התנופף עם הרוח שנחלשה. "איפה ג'ון ואסטריד?" שאל. רובין לא הייתה מסוגלת לענות על זה פעם נוספת.
"הם נפלו מהצוק. הם מתו." ג'ייסון אמר וניגב דמעה שנפלה לו על הלחי מבלי ששם לב.
ת'ור הניח את ידיו על המותניים ונאנח.
הנבחרים, או מי שנשאר מהם, הסתובבו עליו והביטו בו בתדהמה.
'זו הייתה התגובה שלו אחרי כל מה שהם עשו למענם?' בראן חשב בזעם. הוא התקדם לעבר ת'ור ותפס בחרבו חזק, ג'ייסון עקף אותו והוא סיבב את החרב עם ידו. רובין עצרה את בראן, אבל עם ג'ייסון זה היה מאוחר מדיי.
"תניח את החרב, ילד." ת'ור אמר, ג'ייסון הושיט את ידו קדימה וגל של אנרגיה סגולה בהירה הפילה את ת'ור מטר לאחור, על הגב.
"רק המטרה שלך מעניינת אותך? לא העובדה שהם מתו בשבילך?" צעק כשת'ור, שהיה מופתע, ניסה לקום.
הוא הידק את לסתיו ודחף את ג'ייסון לרצפה, ג'ייסון נהדף ונעצר ליד נעליו של בראן.
בראן התכופף לבדוק עם ג'ייסון בסדר, אבל רובין נשארה עומדת ופשוט הביטה בת'ור עם עיניה הירוקות. רובין שקשקה את פניה בכדי לנסות לחזור לעצמה, היא לא רצתה לשדר שכל התדמית שיצרה, וכל האופי המסתורי והלא מובן שעד עכשיו הראתה לחבורה – ישבר בגלל מה שקרה.
אבל התמונה של אסטריד לא יצאה לה מהראש, רק המשיכה לשדר את עצמה בלופים.
"אני מציע לכם לחשוב שוב מול מי אתם מדברים ולהבין מה המעמד שלכם פה. אל תשכחו מי הציל אתכם אז בחדר החדשות, ומי הציל אתכם עכשיו עם יורמנגנד."
"הם הקריבו את עצמם למטרה המטומטמת שלכם! להציל לכם את התחת!" ג'ייסון צעק. "איפה שאר האלים?!"
"הם חזרו לאסגארד, הם היו פצועים וחלשים מדיי בשביל להמשיך." ת'ור הסביר. "ואני הלכתי בשביל לעזור לכם." עיניו התרכזו בג'ייסון שירק מפיו דם. "יכולתי לא לבוא בכלל." סינן.
חזר ג'ייסון בתדהמה. "חתיכת אל-כפוי טובה, בשביל מי קפצנו ממוספלהיים לכאן? בשביל מי נלחמנו נגד זאב ענק ומדבר ונגד דרקון יורק אש?"
"אני עדיין אל. אתה לא תדבר אליי כאילו אני אחד מהחברים שלך, שמעת אותי, ילד?"
ג'ייסון התמלא בכעס. "אני ושאר הילדים," הוא חזר בתון מזלזל. " עושים הכול בשביל להציל אתכם. ובזמן שאנחנו נפצעים, רבים, נלחמים ומתים – אתם, האלים הכבירים, הלכתם לאיבוד במוספלהיים? היה לכם קצת חם אז הלכתם חזרה לאסגארד?"
ת'ור הידק את לסתיו זו לזו. "תדבר בכבוד. אני לא חבר שלך." הוא חזר על דבריו והדגיש כל מילה ומילה . הוא הושיט את ידו והפטיש קיפץ אל כף ידו הגדולה.
"תכריח אותי." ג'ייסון אמר בעצבים ודחף את ת'ור, הם שניהם הניפו את נשקיהם זה לזה והמתכות הקסומות נפגשו זה עם זה ויצרו הדף חזק מאוד.ת'ור בעט בג'ייסון והכה עם פטישו באדמה – היא רעדה ויצרה גלי הדף גדולים מאוד. ג'ייסון הושיט את חרבו קדימה ואנרגיה סגולה בהירה וחזקה פגעה בת'ור בעוצמה. הפטיש החליק לו מהיד והוא נהדף עד לצד השני.
"מספיק!" בראן צעק ויצר חומות אש לוהטות שחצצו ומנעו מת'ור וג'ייסון להתקרב ולהילחם זה בזה. החומות היו יפיפיות וגרמו לרובין ולכולם לחשוב שוב על העוצמה והכוחות של בראן. "אנחנו אמורים לחשוב ביחד על תוכנית, לא להילחם זה נגד זה."
"על איזה תוכנית אנחנו אמורים לחשוב?" שאל ת'ור אחרי שחומות האש ירדו והתנדפו. הוא התנשף בקלילות וניסה להראות שהוא בכלל לא נפצע.
"איך אנחנו מוציאים את אסטריד וג'ון משם."
YOU ARE READING
קברים נורדים
Fantasyטוב, אז אני צריך למחוק מ'רשימת הדברים שצריכים לקרות לי לפני שאני מת' את האפשרות של להיקבר בחיים. אני ועוד ארבעה נערים אחרים נחטפנו ונקברנו בחיים ואיכשהו הצלחנו לצאת ולהינצל מזה. כמה ימים לאחר שהשתחררנו, הכול נהיה מוזר יותר: מנחת חדשות שראיינה אותנו...
