למה אני מתחתנת?

פרק 3

דניאל נכנסה לכיתה והתקדמה לאט למקומה. בכל צעד היא חשבה על פיטר והנבואה הארורה.
היא ניסתה לשכוח את הדבר היחיד עליו דיברו בארבעת החודשים האחרונים.
חתונה.
"אנחנו חייבים," אמר יום אחד במהלך וויכוח סוער שהיה להם.
"אנחנו לא!" צעקה עליו באותו יום לפני שעזבה את חדרו. באותו היום, היא הלכה מהארמון ישר לביתו של אלכס. היא לא יודעת למה, אבל היא באמת מוצאת בו נחמה בימים קשים. היא מאמינה בו וסומכת עליו בעיניים עצומות, כי יש בו משהו, בנער הבלונדיני, משהו שקשה לה להסביר. היא מרגישה כאילו היא רוצה לבלות איתו, לא בתור החברה שלו, אלא סתם כחברה טובה. כי זה כל מה שהוא היה עבורה, החבר הכי טוב.
היא התיישבה במקומה והניחה את התיק על הכיסא השני. היא הניחה את ראשה על השולחן ועצמה עיניים.
לא היה לה כוח ליום הזה. היא רצתה פשוט להישאר בכיתה ולהירדם. אבל היא ידעה שבעוד פחות משעה ישמע הצלצול והיא תרוץ למעבדת פיסיקה כדי לא לאחר לשיעור.
"הלוואי שהכול יעלם," היא לחשה והרגישה איך כל טיפת כוח מתנקזת מגופה. "הלוואי שאני אוכל פשוט לעצור הכול..."
היא הרימה את הראש ונגעה בשרשרת שעל צווארה, אותה שרשרת אשר קיבלה מפיטר ביום שנפגשו. אחר כך נגעה בצמיד שקנה לה ליום הולדתה וסובבה אותו מעט. היא הצטערה שלא היה לה באמת מה לקנות לו. מה כבר אפשר לקנות לנסיך שיש לו הכול? כל מה שעשתה ביום ההולדת שלו, היה להכין לו עוגת שוקולד. לפחות היא השקיעה ואפתה לגמרי לבד עוגה. היא גם יצאה די טוב.
היא נזכרה שוב ביום ההולדת. היא לא ידעה אם זה באמת גורל או רק צירוף מקרים ששניהם נולדו בדיוק באותו יום.
"את רואה, זה הגורל שלנו," פיטר אמר לה באותו יום. "עוד סיבה להאמין לנבואה. עוד סיבה שמוכיחה למה אנחנו צריכים להתחתן, בדיוק כמו שהנבואה אמרה."
אבל לא משנה מה הוא או משפחתו אמרו, דניאל לא הייתה בטוחה בכל עניין החתונה. היא הרגישה צעירה, שכל החיים עוד לפניה. וזה היה נכון!
היא חגגה שבע עשרה רק לפני כחודשיים! כבר מדברים איתה על חתונה? על להתחתן עם נסיך ולהפוך למלכה? היא לא הייתה בטוחה שבאמת תוכל לעשות את זה. שהיא באמת טובה מספיק כדי להיות מלכה, ולא סתם מלכה, אלא המלכה.
היא לא האמינה בעצמה, כמו תמיד.
את אפס, אף אחת. לא מעניינת... חשבה.
את לא יכולה להיות מלכה, מי יקשיב לך? מלכה? כן בטח, מלכת הסתומות, אולי...
כל הזמן הקולות הדמיוניים בראשה המשיכו להגיד לה שהיא לא טובה מספיק, שפיטר יזרוק אותה ביום החתונה, או גרוע יותר, יברח ממנה וישאיר אותה להשתלט לבד על הממלכה.
לפעמים היא חיכתה שמישהו יקפוץ מאחוריה ויגיד שעבדו עליה, שכל ארבעת החודשים האחרונים היו מתיחה אחת גדולה. אבל זה לא קרה וכנראה שכבר לא יקרה.
היא הסתכלה על דלת הכיתה. היא נפתחה, חושפת את מאיה.
"היי," מאיה אמרה בלי יותר מדי תשומת לב בעודה רצה לאחד השולחנות בכיתה. היא פתחה את הקלסר האדום שהיה מונח עליו ושלפה מתוכו אוזניות לבנות.
"תודה לאל..." מלמלה. דניאל אהבה להסתכל על התנהלותם של אנשים שונים. היא אהבה לנסות לפענח מה מוביל אותם לעשות את מה שעשו או אמרו. היא אהבה לנסות לדמיין מה עובר לאנשים במוח כשהם מחליטים החלטות נועזות וחשובות.
בלי לפרט או להסביר כלום, מאיה מיהרה החוצה. דניאל הסיקה שכנראה שכחה בכיתה את האוזניות שלה אתמול. מחשבה זאת גרמה לה לגחך.
"אנשים מוזרים יש בעולם, צריך לדעת איך להסתדר איתם," לחשה. היא תמיד חשבה שאסור לשפוט אנשים סתם, שמאחורי כל התנהגות מוזרה או חשודה, עומד סיפור המסביר אותה. שלכל דבר יש סיבה ומה שצריך לקרות קורה. למרות שנאתה העזה לכך, דניאל הרבתה לשקוע במחשבות עמוקות כאלו, כמו מה היה קורה אם עד למי מבטיח שמחר בבוקר השמש תזרח.
האם יש חיים אחרי המוות? חשבה פעם. האם יודעים לפני שמתים? האם מרגישים משהו? אלפי שאלות קיומיות הציפו את מוחה בכל יום ולא משנה כמה חזק ניסתה להדוף אותם, הם תמיד חזרו והכו בה חזק יותר. מראים לה את המציאות הקשה בה חיה. גורמים לה לחשוב ולהתעמק בה.
דניאל נאנחה בתסכול כשהמחשבה על אם תמות בעוד שעה צפה במוחה. אולי בדרך לעבודה משאית תדרוס אותה? אולי חתול חולה כלבת יתקיף? אולי קן צרעות ייפול על ראשה? אולי כל העץ? אולי תהיה הפסקת חשמל בכל הקניון? אולי רוצח פסיכופט יכנס לחנות ויחטוף אותה?
די כבר, משוגעת... נזפה בעצמה.
שיגעת את רבי, אכלת לו את השכל, מספיק!
היא נשמה עמוק וקמה ממקומה. היא החליטה לא לחכות לצלצול, הרימה את התיק והתחילה להתקדם לכיוון מעבדת פיסיקה. אחרי שתי דקות של הליכה איטית ומייסרת מרוב עייפות, דניאל נכנסה למעבדה וראתה שתי בנות משכבה אחרת יושבות על הרצפה ליד הקיר ומדברות. בגלל מיקומן הנמוך והדברים שהסתירו אותן, דניאל ראתה אותן מבלי שיראו אותה.
"אני לא מאמינה לך," אחת מהן אמרה. דניאל לא רצתה לחטט, אבל משהו בער בה להישאר ולהקשיב לשיחה.
"נשבעת בפלאפון הסגול והמוש-מושלם שלי," השניה ענתה.
"שתקי, לא מאמינה," הראשונה אמרה בקול צפצפני וסנובי.
"נודרת בחייו של המחשב החתיך שלי," השניה צווחה בקול סנובי לא פחות.
"די, איזה קטע," הראשונה אמרה לא מאמינה. כנראה השניה סיפרה סוד של אחת החברות הסנוביות שלהן. "אבל זה רק שמועות, לא?"
"לא יודעת, את לא רוצה להאמין אז אל," השניה אמרה.
דניאל הסתכלה על הדלת ותהתה אם לא יבחינו בה יוצאת. היא הלכה לאט ובשקט והגיעה לדלת. אבל רגע לפני שהספיקה לפתוח אותה, שתי הבנות קמו והסתכלו עליה.
"מי את? מה את עושה כאן?" מישהי עם שיער בלונדיני ושתי צמות שאלה. היה לה כובע ורוד וחצאית בצבע ורוד מזעזעת יותר. וכמובן, הייתה לה חולצה בצבע, כמו שניחשתם, ורוד. דניאל חשבה שזה יותר מדי ורוד. לפני הקול שלה, דניאל ידעה שהיא הייתה הנערה הראשונה ששמעה כשנכנסה לחדר.
דניאל סרקה את חברתה. נערה ברונטית עם שיער שעובר רק במעט את הכתפיים. היא לבשה חולצה לבנה והחצאית שלה הייתה בצבע שחור ולבן. על פרק ידה הימנית היה צמיד הנושא עליו שם של להקת בנים שדניאל לא הכירה.
"נו?" הנערה הורודה שאלה ושילבה ידיים.
"אני לא חייבת לכן תשובות," דניאל ענתה במהירות.
"עזבי, מה אכפת לך ממנה," הנערה עם הצמיד אמרה והתחילה להתקדם לכיוון הדלת. חברתה הלכה בעקבותיה. הן יצאו מהחדר בלי להוסיף מילה ודניאל הוציאה אוויר בהקלה. לא היה לה כוח להתווכח עם שתי סנוביות צעצוע טיפשות שכל מה שמעניין אותן זה מתי להקות טיפשיות באות לארץ ומהי זמרת השנה ומה לבשה אתמול.
"היי," הדלת נפתחה ובנות התחילו להיכנס. הצלצול נשמע ואחריו נכנסה גם המורה.
"בוקר טוב בנות," אמרה בחיוך. דניאל לא חשבה שהוא מזויף. היא בדקה שהפלאפון שלה על השתק בשעה שהמורה התחילה בשיעור. היא דחפה אותו לתיק והחליטה לתת ליום הזה הזדמנות. אולי הוא לא יהיה כזה נורא אחרי הכול.