למה אני מתחתנת?

פרק 32

    דניאל שמעה את הצלצול. משהו בה רצה לקום וללכת לכיתה, אבל הקול הקטן בראשה לא הרפה.
"נסיכה לא לומדת, מלכה לא צריכה! נסיכה לא לומדת, מלכה לא צריכה! נסיכה לא לומדת, מלכה לא..."
דניאל התחרפנה מהקול הקטן בראשה. כאילו יתוש מעצבן חג סביבה, מזמזם מנגינות מעצבנות אשר רק רוצות להיתקע במוחה, אך את היתוש הזה לא יכלה לגרש.
היא ישבה על ספסל מחוץ לבניין בו היא צריכה להיות ברגעים אלו ממש, לומדת בכיתה עם חברותיה. היא הרימה מבטה, משקיפה מרחוק על בטי. זהו, בטי נכנסה לבניין, עוד מספר שניות תהיה בכיתה, מה שאומר שדניאל...
הבריזה.
"מבריזנית! מבריזנית! מבריזנית!" היתוש סירב להתעופף הרחק. "גם מפגישות מלכותיות תיעלמי, לא תופיעי? מבריזנית! שקרנית!"
היא יכלה לשמוע את עצמה צורחת בתסכול בתוך מוחה. ראשה כבר כאב מערבוב הקולות. הקול הקטן והמעצבן שקורא לה שקרנית, מבריזנית, וברקע שלו, צרחה מקפיאת דם. לאט, לאט, הצרחה התחזקה. דניאל יכלה לשמוע הכול, כאילו זה קורה ממש מולה. הקול המעצבן התחלש עד שנעלם. רק הצרחה הלכה והתבהרה. מתחזקת מרגע לרגע.
כשדניאל פקחה את עינייה, היא לא הייתה בבית הספר יותר. היא הייתה במקום אחר. מוכר, אך עם זאת, לא ידוע. כל שראתה, היה את דמותה צורחת אל מול בית בוער. היא הייתה נופלת, לולא הדמות השנייה, גבר כבן גילה, החזיק אותה. הגבר הזה נראה כמו... פיטר.
דניאל עצמה את עינייה בשנית, ראשה פעם בכאב. הצרחות הלכו וחלשו, עד שנעלמו לגמרי. היא פקחה את עינייה, ומצאה עצמה שוב ליד הבניין. שוב בבית הספר המוכר.
"מה... זה... היה...?" מלמלה. ראשה עדיין פעם בכאב חלוש. היא התנשמה בכבדות והרגישה כאילו רצה עכשיו אל טריקה וחזרה. לא היה לה אוויר. "מה... מה זה... מה...?"
היא בלעה את רוקה, מנסה לנשום עמוק, להירגע, אבל גופה היה תשוש מכדי להירגע.
היא הסתכלה מסביבה והתחרטה על כך כמעט מיד. הרכזת שלה התקרבה אליה, כועסת ללא כל ספק. לרגע, דניאל התלבטה האם הרכזת תאמין לכך שהיא יוצאת עם נסיך, וכך אולי תוותר לה. אבל הרכזת לעולם לא תאמין למעשיה מופרכת שכזאת, גם את מדובר באמת. אפילו את הפעם שפיטר בא לבקר, היא אינה זוכרת. כשהשתגר ממשרד המנהלת באותו יום, הוא מלמל עוד לחש. הלחש מחק את הזיכרון של הרכזת והמנהלת מביקורו הקטן.
"דניאל, מה את עושה פה?" הרכזת לא נשמעה מרוצה במיוחד. "את אמורה להיות בשיעור היסטוריה מלכותית עכשיו, לא?"
דניאל רק הביטה בה, רוצה לענות שאמור זה שם של דג, אבל שתקה.
"לא שמעתי צלצול," פלטה מבלי לחשוב. "אני אלך עכשיו."
דניאל נכנסה לבניין, מודעת לעובדה שבטי לא תכניס אותה לשיעור. היא נעצרה מול הדלת, מתלבטת אם בכלל לנסות להיכנס. בהחלטה פזיזה של רגע, היא הנהנה לעצמה. מוכנה לעשות זאת. היא פתחה את הדלת וטרקה אותה בחוזקה. בטי וכל הבנות הביטו בה המומות. דניאל העבירה את מבטה על הבנות, אחת, אחת. לבסוף, הסתכלה על בטי. היא נשמה עמוק, מוכנה לתקוף. בדיוק אז, בטי החליטה לנזוף בשניה, על כך שהעזה לאחר לשיעור. אך לפני שהספיקה לפתוח את פיה, דניאל התחילה לתקוף. בלי לחשוב פעמיים, היא הביטה בעינייה של בטי, במבט יוקד.
"אותך אני הכי שונאת," התחילה את נאומה, מסתכלת לבטי בלבן של העיניים. "את המורה הכי חמודה, חייכנית, כאילו מתחשבת. הכי מזויפת!"
מבלי להוריד את מבטה מבטי, שהייתה המומה בדיוק כמו הבנות, היא התקרבה לשולחן שלה, צועדת לאט. הבנות בקושי נשמו מרוב תדהמה. דניאל מעולם לא התנהגה ככה. רק כשדניאל הגיעה לשולחנה, היא הורידה את מבטה. היא אספה את חפציה במהירות ולבסוף זרקה את תיקה על כתפה הימנית. היא העיפה מבט בפלאפון שלה לפני שהכניסה אותו לכיס הקפוצ'ון האפור שלה. היא צעדה אל הדלת מהר ואז נעצרה, הסתובבה והסתכלה על הבנות שוב. היא עברה אחת, אחת, מסתכלת לכולן בעיניים.
"אני עוזבת," אמרה. היא פתחה את הדלת ויצאה, מסתכלת שוב פנימה לפני שסיימה את המשפט, "לתמיד!"
היא טרקה את הדלת.
ואז, היא התחילה לרוץ, לא יודעת לאן. היא מעולם לא רצה כל כך מהר. היא יצאה מהבניין, מהבית ספר. היא פחדה לעצור או אפילו להביט לאחור, מחשש שמישהי עוקבת אחריה. היא לא הפסיקה לרוץ, לא יודעת לאן. לבסוף היא הגיעה לקניון. היא נכנסה פנימה בריצה קלה, עדיין לא עוצרת. היא נתנה לרגליה להוביל, הפעם מבינה כבר לאן. ובאותו היום, כנראה שהמזל והגורל היו בצד שלה. כאשר הגיעה אל "לוטוס", היא ראתה את המנהלת מדברת עם הקופאית. היא נכנסה פנימה, לחייה סמוקות בגלל הריצה ונשימתה מהירה יתר על המידה.
"כן?" המנהלת שאלה בבלבול.
"אני מתפטרת," דניאל אמרה. ושוב, מבלי לחכות לתגובה, היא פתחה בריצה. היא רצה ורצה... לא עוצרת. רק כאשר הגיעה לתחנת האוטובוס, הרשתה לעצמה לעצור. היא התיישבה על הספסל, מסדירה את נשימתה. היא בהתה באוויר כשחיוך לא רצוני עלה על שפתיה. הכול קרה כל כך מהר. היא הרגישה הקלה. מועקה קלה, אבל עדיין הקלה. כאילו כל כדור הארץ, ואנדרומאה, היו מונחים על כתפיה, והיא, בניעור קליל, העיפה את שני העולמות.