למה אני מתחתנת?

פרק 30

דניאל יצאה מהכיתה, שמחה שהמבחן הזה מאחוריה.
"אני שונאת שינויי מערכת," שמעה את אלונה. היא הסתכלה הצידה וראתה את אלונה וסתיו הבלונדינית מדברות.
"היי," התקרבה אליהן.
"למה החליפו לנו את השעות? המקצוע הזה לא אמור להיות היום בכלל. אבל לא, היא הייתה חייבת לתת לנו מבחן," אלונה התלוננה.
"לא נורא," דניאל אמרה. "איך הלך לכן?"
הבנות החלו לדבר על המבחן, להשוות תשובות, חשו הקלה או מועקה בעקבות כך, צחקו ולאט, לאט השיחה עברה למקומות חיוביים יותר מלימודים.
לפני המבחן, דניאל נשמה עמוק והחליטה שלא נורא אם תיכשל, הרי מלכה לא צריכה תעודת בגרות. כשחשבה זאת, היא הבינה שהיא מוכנה. היא מכנה להתחתן עם פיטר ולהפוך למלכה. אבל אם זה באמת יקרה, היא חייבת לספר לכולם שהיא יוצאת איתו, שהיא עומדת להתחתן. אין דרך להתחמק מזה כבר.
"בנות," אמרה לפתע, "אני צריכה לדבר אתכן על משהו."
"זה נראה רציני," אלונה אמרה.
"הכול בסדר?" שאלה השנייה.
"כן, האמת יותר מבסדר, פשוט..." דניאל חשבה מאיפה להתחיל. "לפני כמה חודשיים, מישהו הגיע לחנות... לא, רגע... אוקיי. כמו שאתן יודעות, יש לי חבר."
היא הסתכלה עליהן, חושבת בשנית האם לומר זאת או לא. הן הסתכלו עליה בציפייה, מחכות שתמשיך. היא נשמה עמוק, מחליטה שזהו, הגיע הזמן.
"קוראים לו פיטר רויאל."
"רויאל? דני, יש רק משפחה אחת ביקום עם השם הזה," אלונה דיברה לאט, מחכה שדניאל תגיד לה שמדובר בבדיחה גרועה.
"כן, שם המשפחה ששון ודפני אימצו לעצמם אחרי שהוכתרו... השם שעובר ממשפחת מלוכה אחת לאחרת..." סתיו המשיכה.
דניאל לקחה עוד נשימה לפני שהמשיכה. "וזה יהיה שם המשפחה שלי בקרוב."
היא לא האמינה שאמרה זאת. היא הרגישה הקלה מעורבבת עם אימה. מה אם לא יאמינו לה? היא יכולה להוכיח אבל... מה אם היא לא תהיה בקשר עם חברותיה יותר. מה אם הן ינתקו איתה קשר.
"הבחורה שכו... מה שאמרו ש..." סתיו לא הצליחה לדבר. הן הבינו שדניאל רצינית.
"השמועה שדלפה..." אלונה המשיכה את סתיו, כאילו קראה את מחשבותיה. "זאת את?"
"כן," דניאל הודתה. "הבחורה הזאת שכולן מדברים עליה, שיוצאת עם אחד הנסיכים ועתידה להתחתן איתו, זו אני. והנסיך זה פיטר. אחרי החתונה אנחנו מיועדים ל... לשלוט על... למלוך... להמשיך את מארק ואנה."
דניאל התקשתה עם סוף המשפט. איך מספרים לחברות הכי טובות שלך שאת עומדת להיות המלכה שלהן? שאת תשלטי עליהן ועל כל היקום?
"מארק... המלך והמלכה?" סתיו הייתה כל כך מבולבלת.
"כן. הם לא כל כך נוראיים. כאילו, מארק לחוץ ורציני רוב הזמן, אבל אנה זורמת כזאת," דניאל הבינה לפתע שהיא מדברת על חמתה לעתיד. אולי זה לא כל כך נורא אחריי הכול. להיות מלכה? לצוות על כולם לעשות דברים? בסופו של דבר, זה נשמע די נחמד.|
"אוקיי, הבנו, בדיחה טובה," אלונה, כמו סתיו, עדיין התקשתה להאמין. דניאל לא יכלה להאשים אותן, זה נשמע כל כך מופרך ולא הגיוני. איך אמורים להגיב כשהחברה הכי טובה שלך אומרת לך שהיא תהיה המלכה שלך? זה הזוי!
אבל גם דניאל הזויה.
"לא... לא, זה... זה מוזר מדי ו... זה... לא..." סתיו גמגמה.
"זה לא הגיוני," אלונה סיימה את המשפט בשבילה.
"אתן לא חייבות להאמין, זה בסדר. באמת. פשוט לא יכולתי לשקר יותר," למרות שהבינה אותן, היא הרגישה די רע שהחברות שלה, החברות הכי טובות שלה, חושבות שהיא משקרת. שאינן מאמינות לה. "רק רציתי שתדעו את האמת. מה תעשו עם האמת הזאת? זאת הבחירה שלכן."
לא יודעת איך להמשיך, דניאל הסתובבה והתרחקה משם. סתיו ואלונה רצו להגיד משהו, לקרוא לה, אך הן היו נטועות קפואות במקומן.

אלכס בהה בתקרה בשעה ששכב על מיטתו. כשהריו חזרו הביתה אתמול בערב, הם די כעסו עליו. כמובן שהמורים התקשרו לציין את העובדה שבנם נעדר. הוא אמר שלא הרגיש טוב והיה חייב ללכת. הם וויתרו לו, מפני שהאמינו לו. הוא תמיד היה הילד הטוב, החכם והמוכשר שהסב להם גאווה. באותו הבוקר, הוא אמר שעדיף שיישאר גם היום בבית, ומחר הוא ילך. הוריו הסכימו.
הוא חשב מה יעשה מחר, כשיצטרך להגיע לבית ספר. לעמוד שוב מול ליאור. כבר לא היה לו כוח. לפתע הפלאפון צלצל.
"הנסיך שלי", היה כתוב על המסך.
אלכס עבר ממצב שכיבה לישיבה כל כך מהר, עד שהרגיש סחרחורת קלה. הוא כחכח בגרונו כמה שניות, נשם עמוק ורק אז ענה.
"ה... היי."
"היי, מה קורה בלונדי? אני יכול לקרוא לך בלונדי, כן?"
"מה? כן, ברור," אלכס הרגיש חסר ביטחון. הוא התקשר. הנסיך שלו התקשר! בעצם... לא שלו. הנסיך. הנסיך התקשר. רק הנסיך. אבל אלכס רצה שהוא יהיה שלו.
"אתה בסדר? אתה נשמע לחוץ."
"מה? כן, אני בסדר."
"אז תפסיק להגיד מה."
"מה?" אלכס הרגיש מבוכה קלה. כלומר, ענקית! "סליחה."
"לא, זה בסדר."
"תגיד," אלכס הבין לפתע, "מאיפה יש לך את המספר שלי?"
"דניאל."
"דני? אז בגלל זה היא... אתה היית ה... עכשיו הבנתי."
מה שוויליאם הבין, זה שאינו מבין כלום.
"בלונדי, אפשר הסבר לאלו מאתנו שיותר נחותים?" ביקש.
"דווקא הבנתי שאתם, החייזרים, אלו שאינם תושבי כדור הארץ, יותר חכמים, אבל בסדר."
"הבנת? מאיפה?" וויליאם הסתקרן.
"פיטר הסביר לי... לדניאל ולי... לא חשוב. בקיצור, הוא הסביר על כל העניין של המוח הסתום."
"נעלבת?" וויליאם שאל בגיחוך.
"מה? לא!" אלכס הכחיש.
"כשאמרת 'מוח סתום', שמעתי בקול שלך שנעלבת מזה. אני בטוח שפיטר ניסה להעליב אותך."
שניהם הבינו שיש להם עוד מכשול.
"אח שלי לא מחבב אותך במיוחד," וויליאם אמר.
"כשהוא מסתכל עליי, אני יכול להרגיש את השנאה. 'לא מחבב' נשמע לי די עדין."
"אני יודע."
"למי אכפת מכל החרא הזה? מוח סתום? למה אתם קוראים לנו ככה בכל מקרה?"
"בגלל שלכל גוף יש הפוטנציאל להיות בעל כוחות. כדור הארץ הוא..."
"אני יודע!" אלכס קטע אותו. "הכוכב היחיד שאין בו כוחות, מפני שמה שמאפשר לכוחות להתקיים הוא הבנת הכוח. כלומר, להאמין באמונה שלמה שאתה מסוגל לעשות קסמים. המוח האנושי אינו מבין את הקסם, ולכן ל'אנושיים', ככה אתם מכנים אותנו, אין כוחות. מפני שיש לנו 'מוח סתום', שאינו מסוגל להבין את הקסם."
"הסבר מלא, עשר נקודות לבלונדיני החמוד עם הגומות," וויליאם גיחך.
"פיטר כבר אמר את כל זה."
"אז למה שאלת?"
"לא התכוונתי לקבל תשובה, שאלה רטורית כזאת... אני לא יודע," אלכס נאנח.
"אתה חמוד," וויליאם צחקק.
"לא, אני לא," אלכס התעקש.
"אלכסיי ורשבסקי, אתה היצור הכי חמוד שפגשתי בחיי ואל תתווכח!"
"כרצונך, הוד רוממותך," עכשיו היה תורו של אלכס לגחך.
"ואל תקרא לי ככה," וויליאם אמר. ובמעבר חד זה, בוא נחזור למה שאמרנו קודם. אמרת משהו על דניאל."
"אמרתי?" אלכס ניסה להיזכר. "אהה, כן, זה. בקיצור, כשדיברתי איתה היא אמרה שהיה עוד מישהו שעיצבן אותה וביקש משהו. היא התכוונה אלייך נכון?"
"כנראה, היא אמרה משהו על מבחן. התחלתי שיחה ואז היא כתבה שאין לה זמן. ביקשתי את המספר שלך, היא הייתה מופתעת אבל אז שלחה לי. וזהו, סיימנו שם את השיחה," וויליאם סיפר. "בכל אופן, מה אתה אומר על פגישה נוספת?"
"נשמע..." אלכס רצה להגיד כן, אבל פחד. "מצוין."
"יופי, אז מה אתה עושה היום בערב?"
"יוצא איתך לדייט...?" אלכס ספק אמר ספק שאל.
"בדיוק!" וויליאם חייך. "אז היום בשבע, תחכה לי בכניסה לבית שלך."
"לאן הולכים?"
"הפתעה."
"אני לא אוהב הפתעות," ציין הבלונדיני.
"תמיד יש פעם ראשונה," וויליאם אמר.
"אז היום בשבע? סגור?" אלכס ווידא.
"נעול!"
וכך הם סיימו את השיחה.