למה אני מתחתנת?

פרק 8

בוקר. שש וחצי. שעון מעורר.
לקום.
"דניאל קומי," היא שמעה את אביה לפני שהדלת נסגרה. היא מצמצה כמה פעמים לפני שהתיישבה. צליל החצוצרה המעצבן עדיין נשמע.
אני חייבת לבטל אותו... חשבה.
הרי בכל מקרה אבא שלה מעיר אותה בכל בוקר. החשש שמא יום אחד הוא ישכח, מה שלא קרה ולא יקרה, הוא המונע ממנה לבטל את החצוצרה המתעקשת לנגן מדי יום ביומו. היא חיכתה עד שהצליל ייעצר, רק אז קמה מהמיטה והתקרבה לשידתה. היא בדקה אם היו הודעות מעניינות בלילה וביטלה את מצב "הנודניק" בפלאפון.
"זהו," לחשה בשעה שהתקרבה לארונה. היא בחנה את בגדיה בחוסר חשק. מכוער. מוזר. מזוויע. מזוויע מספר שתיים. מזוויע דרגה ארבע!
מי קנה את הבגדים האלה? מה, היא עצמה בחרה את הבגדים המיושנים שקבורים בארונה. היא חיפשה חולצת בית ספר. נשארה רק ירוקה. איך זה הגיוני? איפה האחרות? נעלמו בכביסה? לא, היא לא תלבש ירוק! מי בחר את הצבע המזעזע הזה, שאינו מחמיא לה כלל? היא? אולי אמה? אולי שתיהן יחד? ואולי דניאל רק הנהנה לאמה מבלי משים, בשעה שדחפה את החולצה לעגלה.
דניאל נאנחה בתסכול והוציאה חולצה אפורה ללא סמל.
אני אקח מעיל או משהו, גם ככה קר... נכנעה.
לא היה לה חשק לחפור בארונה. היא ידעה שיש לה עוד חולצות, פשוט לא הייתה בטוחה איפה. כבר שנים שהיא אומרת לעצמה שהיא תעשה סדר בארון. "מחר, היום אין זמן," אומרת לעצמה. למרות שבינה לבין עצמה, היא יודעת את האמת: היא עצלנית כל כך גדולה, אשר תעדיף לסייד חתול לפני שתסדר משהו בחדרה ההפוך! וזה עוד כשהיא מתנגדת להתעללות מכל סוג שהוא בחיות.
היא התלבשה ולבסוף שלפה קפוצ'ון אפור. ככה לא יראו שהיא בלי סמל והיא תעבור יום בלי הסגל המעצבן אשר קודח בראשה.
היא הסתכלה במראה שלה. מראה שחורה גדולה, אשר באמצע המסגרת למעלה יש בליטה עליה אפשר לתלות דברים קטנים, ולמטה יש מעין מדף קטן. דניאל הורידה את שרשרת הלב מהבליטה שבמסגרת המראה. לרגע, היא התלבטה אם לענוד אותה. בעודה חושבת, נזכרה שלא דיברה אתמול עם פיטר. אחרי שהלך, רק שלח לה הודעה שהם חייבים לדבר על משהו, אבל הוא לא פירט. דניאל החליטה שידברו כבר מחר, כלומר היום, והוא יסביר הכול. היא לא ידעה שאחרי שליחת ההודעה, הוא הלך לאכול פיצה ושם פגש את אלכס, מה שגרם לדברים להשתנות מבלי ידיעתה שאפילו התחילו. המחשבות על פיטר גררו אותה לחשוב על עוד דבר מה. עינייה נפתחו באימה קלה כשנזכרה. היא מיהרה להחזיר את השרשרת לבליטה והסתכלה על דמותה המבוהלת. היא ניערה את ראשה, כמתעוררת מחלום בלהות. היא נגעה בשיערה הפזור והורידה את מבטה לקרם השיער שחיכה לה על המדף הקטן של המראה. היא מרחה קצת קרם לפני שאספה את שיערה לקוקו מתוח וגבוה. היא הנהנה לעצמה, כמחליטה שזהו, היום זה היום. היום היא תעשה את זה. היום היא תשבור את הקיר אשר מפריד בינה לבין ההתמודדות עם האמת, אשר כל כך פחדה ממנה. היא הורידה שרשרת אחרת מהבליטה, עיגול זהוב קטן עם האות "D" במרכזו. היא ענדה אותה על צווארה וחייכה. אלכס קנה לה את השרשרת ליום הולדתה, אולם היא קיבלה את המתנה קצת באיחור, אבל לא היה לה אכפת. זה נכון, היא אהבה את פיטר, אבל לא יכלה להתכחש לחיבתה את הנער הבלונדיני בעל העיניים הירוקות שאפשר לטבוע בתוכן. היא חייכה לדמותה אשר צחקה לה מהמראה. היא חשבה על עיניו. הן הזכירו לה את החופש, המרחבים האין סופיים. היא תמיד צחקה על עצמה, על הדרך בה היא מקשרת בין דברים. היא יכלה לקחת שני דברים מנושאים כל כך שונים ולהפוך אותם לתאומים. את עיניו של אלכס היא קישרה לחופש, מפני שהיו ירוקות. זה הזכיר לה דשא, דשא הזכיר לה שדות ומרחב ומכאן החופש. את עיניו של פיטר היא קישרה לים, מפני שהיו חומות. אנשים מזהמים את הים, זיהום מתקשר לה לצבע חום, ומפה עיניו של פיטר מזכירות לה את הים.
כן, הייתה לה דרך מוזרה לקשר בין דברים.

דניאל התיישבה במקומה. היסטוריה מלכותית יכל להיות מקצוע נסבל, אם את לא עומדת, ככל הנראה, להתחתן עם נסיך ולהפוך לפרק בספר בעצמך.
לא היה לה כוח לחפירותיה של בטי על הבוקר. למה זה טוב? אף מקצוע הנלמד בבית הספר לא ישמש אותה באמת בעתיד. האמת, כלום לא. היא תתחתן, תהיה מלכה? לא! לא, פשוט לא! זה לא בשבילה, זה מטורף. זאת תוכנית אשר נרקמה מאחורי גבה עוד לפני שנולדה, אבל לא אכפת לה. היא לא מתחתנת. היא לא מלכה. אינה מסוגלת. היא כלומניקית. כלום, פשוט אוויר. תמיד חלמה להיות מישהי, דמות חשובה שילמדו עליה בספרי ההיסטוריה, כך תוכל להחזיר לצאצאי אלו שעליהם למדה, אבל ברגע האמת? היא משתפנת. הרי, מה אמרה כל חייה? "אנשים, אל תעשו דברים משמעותיים! שמעתם? אתם רק תוסיפו עוד חומר ללמוד עליו!"
בדיוק, הגיע הזמן שתקשיב לעצתה שלה, שתתעורר מהחלום שלה. הרי זאת רק אשליה, ואפילו קירותיה מתפוררים, חושפים את הריקבון שבה. קול בתוכה מנסה לנער אותה, זועק בתוכה: "ברחי!" אך היא? מסרבת להקשיב. למה? למה כל זה קורה לה? למה מישהו נהנה להתעלל בה כך?
"היי," יעל העירה אותה ממחשבותיה. דניאל חייכה חיוך עייף ואמרה בוקר טוב שנשמע יותר כמו בוקר נורא. ואז, זה נפלט. היא לא הצליחה להחזיק בזה עוד וזה יצא החוצה.
"יש לי חבר."
"מה?" פיה של יעל נפתח, גבותיה עלו מעט.
"יש. לי. חבר," חזרה לאט יותר.
"מה? מתי? ממתי?"
"כבר ארבעה חודשים, בערך."
"ורק עכשיו אני שומעת," יעל העמידה פני נעלבת.
"אני מצטערת, זה פשוט... מסובך? אני מניחה," דניאל לא ידעה בדיוק מה לומר, ואיך. אבל זה היה אימון טוב. זה היה הרגע הקל, הרגע הקשה מחכה לה היום בבית. כשסוף סוף תספר להוריה שיש לה חבר, מי הוא ויותר מכך...
"ויש עוד," דניאל הודתה.
"מה?" יעל שאלה בסקרנות, רעבה למידע חדש אשר תוכל להפיץ.
"אני... אני חושבת ש..." דניאל חשבה מה לומר. איך מספרים לחברה הכי טובה שלך שאת מתחתנת?
"הוא סוג של...-"
דניאל נקטעה על ידי הצלצול וצעדיה של בטי.
"בוקר טוב," היא חייכה את חיוכה המזויף והמוכר.
מזויף. כמו הכול בעולמה של דניאל.
יעל הלכה למקומה בחוסר חשק, מביטה אחורה לדניאל. היא רצתה לדעת מה החדשות. היא רצתה שהשיעור יגמר, שדניאל תוכל לספר לה. דניאל, מצידה, רק נאנחה בהקלה שזה נחסך ממנה.
היא לא תספר לה. היא לא יכולה. היא לא יודעת איך. היא עדיין ניסתה להחליט בעצמה. איך היא הגיעה למצב הזה? למה? למה היא עשתה את זה לעצמה?