למה אני מתחתנת?

פרק 22

דניאל נכנסה לחנות הקטנה. היא תפסה את עמדתה ליד הקופה. התיק שלה, כתמיד, היה מונח ליד רגליה.
"היי," אריאל התקרבה אליה.
"ארי," דניאל חיבקה אותה, כך שהדלפק הפריד בין השתיים.
"מה קורה? אמרת שיש לך הרבה מה לספר," אריאל אמרה.
"כן. אני מצטערת שהייתי קצת לא מובנת בהודעה ששלחתי לך," דניאל התנצלה. היא פירקה את הגולגול הנפול שלה, נותנת לשיערה הארוך ליפול מטה.
"קצת? דני, לא הבנתי כלום!" אריאל שלפה מכיס הג'ינס שלה את הפלאפון ונכנסה לשיחתן של השתיים. "נראה אותך עבודה, הרבה לספר, חדשות רעות!" הקריאה. היא החזירה את הפלאפון לכיס ונתנה לדניאל מבט שואל.
"סליחה?" אישה בגיל העשרים לחייה נכנסה לחנות.
"אחר כך," דניאל לחשה, מסמנת לאריאל ללכת לעזור לאישה. בשעה שדניאל התרחקה, דניאל אספה את שיערה לקוקו מתוח. אנחת כאב נפלטה מפיה, כשהבינה שאולי מתחה את שיערה יותר מדי.
היא בהתה באריאל שדיברה עם האישה, בהתלהבות יתר אם יורשה לה להוסיף. היא הסתכלה על האישה שדרכה נפרדה מאריאל כשעזבה את החנות. אריאל מיהרה אל דניאל, עדיין מקפצת מהתרגשות.
"מה עובר?" דניאל שאלה מסוקרנת.
"עברה! זאת הייתה אשלי בקמן!" אריאל כמעט וצרחה. דניאל הרימה גבה אחת ונאנחה.
"למה שיהיה לי אכפת?" שאלה בחוסר תשומת לב רבה. "אני לא אוהבת את כל ה... היא מפורסמת בכלל?"
"היא לא. אבל אח שלה... אני לא מאמינה שזאת אחותו של...-"
"שקט!" דניאל קטעה את חברתה בגסות. הדבר האחרון שרצתה, היה להקשיב לחפירות על ניר בקמן. דניאל לא ידעה למה, אבל הוא פשוט לא בא לה בטוב.
"איך אני אפילו חברה שלך," אריאל אמרה בטון סנובי.
"לא יודעת, ובנינו, גם לא אכפת לי," דניאל אמרה. "את חייבת לשמוע מה קרה היום!" הזכירה לחברתה הג'ינג'ית.
"נכון!" אריאל קפצה. בשניה אחת היא שכחה את ניר בקמן ואת כל שמונת הריבועים שלו, שבניגוד לרוב הבנות בישראל, לא הרשימו את דניאל בכלל. לדעתה, הוא לא היה חתיך בכלל!
"קוביות לא הופכות מישהו לחתיך!" נהגה לומר לאריאל. היא פשוט לא חיבבה את הזמר הצעיר, שמסיבה לא ידועה, כבש את לב כל הבנות. דניאל חשבה שהוא סתם עוד אחד, מעצבן, שחושב את עצמו. הוא לא שר יפה בכלל, אז למה כולם אוהבים אותו? יותר נכון, כולן.
"בכל מקרה," דניאל ניערה את ניר מראשה, "את לא תאמיני מה קרה היום!"
"שלום!" קול מוכר ומעצבן נשמע מפתח החנות.
"שיט... פאק... לא!" דניאל מלמלה. אריאל נתנה לה מבט שואל, אך דניאל רק עצמה את עיניה בחוזקה, מקווה שזה רק חלום רע. אבל לצערה, כשהיא פתחה את עיניה, היא לא התעוררה.

אלכס עמד בכניסה לקניון, מוכר לפגוש בחברתו הטובה כמו שקבעו.
"היי בלונדי," שמע קול מאחוריו. הוא הסתובב וראה את פיטר, בצורת המסווה שלו, כמובן. "מה אתה עושה כאן?"
"באתי לראות את דניאל," הסביר. "קבענו."
"מה אתה אומר," פיטר ניסה להסתיר את קנאתו. אלכס הבחין בכך. הוא ידע שהנסיך לא סובל אותו, בלשון המעטה, והוא שנא זאת. הוא לא היה במצב שאפשר לו לברור חברים. הוא העדיף פשוט לשכוח מדניאל, כדי שיוכל להפסיק להתווכח עם פיטר. הוא רצה שלפחות דבר אחד ילך כמו שצריך בחיי הגיהינום שלו. אבל לא, הוא פשוט אהב את דניאל יותר מדי, בלי לדעת למה בכלל. היא פשוט הרגישה כל כך מוכרת, עד שיכל להישבע ביקר לו, במאשה וברני, שפגש בה לפני. אבל התיאוריה הזאת פשוט מגוחכת מדי.
"טוב, כמה טיפשי מצידי לבוא לבקר את החברה שלי," פיטר אמר, מנסה בכל כוחו לא להתפוצץ על אלכס. הבלונדיני הבחין בכך כמובן. הוא ידע כמה רכושני וקנאי פיטר יכול להיות, במיוחד עם דניאל. הוא הניח שזה דבר שקורה כאשר אתה גדל בארמון כנסיך.
"אני יכול ללכת," אלכס הרגיש פגוע מעט. הטון של פיטר הזכיר לו את ליאור. הוא הרגיש כאב מפלח את ליבו. מאז שעלה לארץ, לא הפסיק לשאול את עצמו מה עשה לא בסדר. מה הבעיה שלו? למה כולם שונאים אותו? אם יכל לשנות זאת, הוא היה עושה הכול בשביל זה! באמת!
פיטר שם לב שפגע בנער הבלונדיני. הוא רצה להיות שמח על זה, אבל משהו בתוכו הרגיש רע בגלל זה.
"אל תלך," שמע עצמו אומר. "אני מצטער. זכותך לראות אותה, אני לא יכול להגיד לך מה לעשות."
"אתה לא, אההה," אלכס גיחך במרירות.
"טוב, כן, טכנית אני יכול אבל... אתה יודע," פיטר אמר במבוכה.
"לא, אני לא יודע," רצה לענות, אך במקום שמע עצמו אומר שהכול בסדר.
פיטר הרגיש רע על שכנראה העליב את הנער הבלונדיני.
זה בגלל דניאל... מיהר לחשוב.
הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא פשוט לא רוצה שדניאל תכעס עליו, בגלל שהיא ואלכס חברים טובים. הוא לא הסכים להודות שהוא עצמו החל לחבב מעט את הנער המסתורי שפשוט הופיע יום אחד.
כאילו הגורל שזר את שלושתם יחד. כאילו זה אמור לקרות. אבל פיטר החליט שזה כל מה שזה, "כאילו".
"בוא ניכנס," הנסיך הציע לבסוף. אלכס הנהן ושניהם צעדו לתוך הקניון, שמים לרגע בצד את חילוקי הדעות בניהם. אלכס רק רצה לא להרגיש לבד ופיטר רק לא רצה לאכזב את דניאל. אבל אולי, בכל זאת, הייתה להם מטרה משותפת לאיחוד הכוחות. גם אם אינם מודעים אליה עדיין.