למה אני מתחתנת?

פרק 28

פרק ארוך קצת.... אבל הצד החיובי- המחשב שלי חזר וואווווו!!!!

ועוד דבר, בפרק  יש תכנים שלא מתאימים לכל אחד אז... מי שלא טוב לו, יום טוב לו. הערות? תחסכו!

ועכשיו, הפרק:

"בא לי גלידה!" וויליאם הרגיש צורך להכריז. אלכס גיחך, לא מבין מה פשר ההכרזה. "תראה," הוא אמר, מצביע על ילדה שאוכלת גלידה.

"אין לי פה כסף," אלכס התוודה. "כאילו... אפשר ללכת לבית שלי ו...-"
"יש לכם גלידה?" וויליאם שאל בתקווה. אלכס יכל להישבע שראה ניצוצות בעיניו.
"אתה חתיכת... נער ילדותי... בחור... בן כמה אתה תזכיר לי?" אלכס שאל בבלבול מעורבב במבוכה קלה.
"עשרים," וויליאם הודה, נבוך מעט בעצמו.
אחר כך, הם פשוט צחקו להם, סתם, בלי סיבה.
אלכס היה כל כך מאושר לרגע, הוא היה בטוח שעכשיו הכיר חבר חדש. הוא יהיה פחות בודד. אולי... אולי החיים לא כל כך נוראיים. מי יודע? אולי חייו ישתנו לגמרי כעט. אולי... אולי יש לו למה לחיות. אולי יש מי שיתגעגע אליו, מישהו שירגיש בחסרונו.
"אז... לאיזה כיוון?" וויליאם שאל.
"איזה כיוון איפה?" אלכס לא הבין. וויליאם גיחך.
"הבטחת לי גלידה," וויליאם קבע.
"לא הבט... אתה רוצה אפשר, אבל לא זכור ש... מה?" אלכס היה מבולבל מדי מכדי להרכיב משפט כרגע. עד ששמע עצמו שואל ברוסית- "אתה באמת רוצה גלידה?"
"כן," וויליאם החזיר, ברוסית. דבר זה היה תמוה לאלכס, מאוד תמוה. וויליאם הבין זאת לפי מבטו המבולבל של הנער הבלונדיני.
"יש לי... כוחות. זוכר? אני יכול לדבר ולהבין איזה שפה שאני רוצה," וויליאם הסביר ברוסית. "יהיה לך יותר נוח אם אדבר ככה?"
"כן, אני חושב," אלכס הודה. "אז... אם אתה רוצה גלידה, אפשר ללכת לבית שלי. יש לנו...-"
"שוקולד פסיפלורה?" וויליאם שאל בתקווה.
"האמת שכן, אבל... איכס, מי אוכל שוקולד פסיפלורה? תות הכי טעים," אלכס גיחך. הוא נזכר בטעם הנוראי של הגלידה ההיא. פסיפלורה בכלל זה טעם מזר, אפילו השוקולד לא עזר לטעם. כשאביו קנה את הגלידה, הוא חשב שמדובר בגלידת שוקולד רגילה.
"אז בוא נלך," וויליאם אמר, מרגיש כבר את טעם הגלידה בפיו.

"זה בית... נחמד," וויליאם סקר בהתפעלות את הבית הלא מוכר. הוא ראה שהבית די גדול, אך לא היה בטוח הוא נחשב גדול, בינוני, קטן, רגיל... הכול הרי תלוי בסביבה, בשכנים, בעיר, בשכונה...
הוא לא ידע מה לומר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נמצא בבית של מישהו אחר, הוא פחד להגיד משהו שיעליב את הבלונדיני.
"בוא," אלכס העיר את וויליאם ממחשבותיו. וויליאם הנהן ועקב אחר הבלונדיני למטבח. "אתה יכול לשבת."
"כן? אני יכול?" וויליאם שאל בציניות וגיחך לפני שהתיישב על הכיסא שהיה הלבן והעגול. הוא בחן את המטבח. הארונות החומים, המקרר האפור והגדול, שמדלתו הימנית יוצא קרח. הוא עקב במבטו אחר אלכס שהתקרב למקרר.
"הנה, צדקתי, גלידת שוקולד פסיפלורה," אלכס הוציא את הקופסא מהמקפיא. "אתה רוצה בכוס, בגביע...?"
הוא הניח את הגלידה על השולחן וחיכה לתשובה. וויליאם ידע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, אך במקום לענות הוא לבש חיוך אידיוטי על פניו.
"וויליאם?" אלכס נקש באצבעותיו מול פניו של וויליאם. "אתה שומע? גביע או כוס?" ניסה בעברית.
"שמעתי. גם קודם. והבנתי. אמרתי לך, זה קסם, אני תמיד אבין," הנסיך אמר, עדיין סוקר את החדר במבטו.
"אז תמיד תבין אותי?" אלכס כבר לא שם לב לשטויות שיצאו לו מהפה.
"אותך, ואת כל השאר," וויליאם גיחך. "ודרך אגב, אתה בוהה בי."
"מה? לא, אני... מה?" אלכס הסתובב מהר, לא רוצה להביט בוויליאם. הוא לא רצה שידע שהוא מסמיק. אבל מה שאלכס לא ידע, הוא שהנסיך יכל לשמוע את פעימות ליבו. בום-בום. בום-בום. בום-בום.
"הלב שלך פועם מהר מדי," פלט. "יש לך שתי פעימות יותר מדי בשנייה. שלוש... תירגע!" וויליאם קפץ ממקומו, "תנשום עמוק, לא התכוונתי להביך אותך. ואני יודע שאתה מסמיק. וזה בסדר, גם אני."
"מה?" אלכס הסתובב חזרה. עיניו הירוקות פגשו את עיניו הכחולות של הנסיך. "גם אתה מה?"
"הומו," וויליאם אמר, לא מסיט מבטו מעיניו של אלכס, "וזה מוזר, כי מעולם לא סיפרתי על כך לאיש. תמיד ידעתי, באיזשהו אופן, אני מניח."
"מה?" אלכס לא ידע איך להגיב ומה לומר.
"איך גילית שאתה הומו?" וויליאם חייך. "ומתי?"
"אני לא הומו," אלכס התעקש, נהיה אדום כמו עגבנייה מרגע לרגע. "אני לא!"
"אתה משקר! אני יודע לזהות שקרים, ואתה משקר," וויליאם קימט את מצחו, "בערך. אני מרגיש שאתה לא כנה איתי לגמרי, אבל אתה אומר את האמת. אתה לא הומו, אבל גם לא... לא הומו."
"אוקיי, עכשיו באמת איבדתי אותך," אלכס הסיט את מבטו. הוא הסתכל על קופסת הגלידה שעל השולחן, שנראתה מפתה יותר מאי פעם. הכול, רק לא להמשיך בשיחה הזאת. אסור שידעו שהוא בי, ישנאו אותו כי...
אבל, הומואים לא ישנאו אותו. הם יבינו. הם חייבים להבין, הם כמוהו.
"אני לא הומו אבל... אתה צודק," אלכס התכוון להודות באמת בפעם הראשונה בחייו. אפילו בפני דימה, הנער שגרם לו להבין מה הוא, לא הודה באמת. "אני לא, לא הומו. לא בדיוק... אני בי."
"בי? יעני, כולם יחד, חגיגה ומי שבא ברוך הבא?" וויליאם פלט מבלי לחשוב.
"כן," אלכס אמר לפני שיצא מהמטבח. הוא עלה לחדרו, מרגיש כל כך מושפל. אפילו הומואים שופטים אותו. הוא הרגיש כמו זונה, מבלי שעשה כלום בעצם. מעולם לא הייתה לו חברה, מעולם לא היה לו חבר. שום חגיגה, ואף אחד לא בא. למה שיחשבו עליו דבר כזה? זה שהוא בי לא אומר שכל מה שעובר שברחוב הוא רוצה לקחת. אבל, כנראה שזה מה שאחרים חושבים. שאם הוא בי, אז כל דבר שעובר ברחוב עושה לו את זה, שבא לו על כולם.
הוא טרק את הדלת כל כך חזק, שהיה בטוח שעוד שניה הבית ייפול.
וויליאם חשב לרגע שאולי הגזים. לפתע, הוא שמע נביחות. שני כלבים נכנסו למטבח בריצה.
"שלום לכם," אמר ברוסית. הוא ניחש שאת השפה הזאת הם בטוח יכירו. הוא רכן לידם, מלטף אותם, נותן להם ללקק אותו. "אתם של אלכס."
למשמע אזכורו של הבלונדיני, הם נבחו בשנית.
"אני אקח את זה כתשובה חיובית..." הוא חייך אליהם. הוא התרומם מהרצפה והתקרב לשולחן. הוא בהה בגלידה והרגיש כאילו הוא צריך ללכת, אבל הוא לא רצה. אלכס היה היחיד שידע את האמת עליו. נכון, הוא סיפר לו רק כי ידע שאלכס לא סטרייט, אז הוא לא ישפוט אותו, אבל הוא עדין סמך עליו. הוא נראה אמיתי.
נביחה אחרונה נשמעה ושני הכלבים רצו החוצה מהמטבח. הם טיפסו במעלה המדרגות, רצים עד שהגיעו לדלת חדרו הסגורה של אלכס. מאשה שרטה את הדלת, מחכה שתיפתח. אחרי כמה שניות, הדלת נפתחה, חופשת את הרוסי המדוכא והעגמומי.
"בואו," זירז אותם להיכנס, כדי להימנע מכל סיכוי שהוא לפגוש שוב בוויליאם.
"הוא כל כך מטומטם," רטן בפני כלביו בשעה שנשפך על הרצפה. הוא אהב לשכב על הרצפה. הוא חשב ככה יותר טוב. "מי הוא שישפוט אותי? חוץ מנסיך, וחתיך... מה? לא, הוא אידיוט!"
אבל אלכס יכל להמשיך להכחיש כמה שהוא רוצה, אפילו מאשה וברני לא האמינו לו.
הכול היה שקט, עד שלפתע הדלת נפתחה, וויליאם נכנס וצעד בהיסוס.
"היי," הוא חייך. "סליחה."
"מה אתה רוצה?" אלכס קם לאט, לאט. "לצחוק עליי? הבנתי את הפואנטה, לך! בבקשה," קולו נשבר במילה האחרונה.
"קח," וויליאם הגיש לו גביע גלידת שוקולד פסיפלורה. אלכס לא יכל שלא לחייך, במיוחד כשראה את הגביע הנוסף בידו של וויליאם. "לא אכפת לך שלקחתי, כן?"
"לא, ממש לא," אלכס התיישב על מיטתו, רומז לנסיך להתיישב לידו. וויליאם חייך, ליקק את הגלידה והתקרב למיטה. שני הכלבים התרוצצו בחדר, עד שיצאו משם, נובחים בשמחה.
"חמודים," וויליאם אמר. "איך קוראים להם?"
"מאשה וברני," ענה, מתלבט אם לנסות את הגלידה החשודה.
"תגיד, למה אתה לא בבית הספר?" הסקרנות גברה על וויליאם, הוא היה חייב לשאול.
"סיפור ארוך," אלכס ניסה להתחמק, מחליט להתחיל לאכול את הגלידה. אחרי כמה טעימות, הוא וויתר. הגלידה דוחה מדי. אבל אם הוא לא אוכל, אז איך יתחמק מהשאלה. "למה אתה מסתובב מחוץ לארמון?"
"סיפור ארוך," וויליאם ענה, מחזיר לבלונדיני.
"טוב, אל תענה. אני יודע מה אתה עושה, זה לא יעבוד! פסיכולוגיה הפוכה לא עובדת עליי. ולא, זה לא הקטע הזה שאני אומר שזה לא יעבוד ואז אתה אומר שכן, או לפעמים, מסכים איתי ואז בסוף אני מספר לך מה שאתה רוצה," אלכס אמר, משאיר את וויליאם מופתע מעט. "בקיצור, זה לא עובד עליי, אני לא אספר לך משהו שאיני רוצה. אני ממש טוב בשתיקה, אני לא מספר בניגוד לרצוני. שפתיי חתומות."
"יחסית לאדם עם שפתיים חתומות, הן לא סגורות במיוחד," וויליאם צחקק. אלכס הרגיש נבוך. "ואני מצטער על מה שאמרתי. זה לא היה במקום, אני מניח."
"מניח?"
"נעלבת, אז כן. אני לא חושב שזה מעליב במיוחד, אבל אם זה פגע בך, אז אני מצטער."
"הבנתי. התנצלותך התקבלה," אלכס אמר בחוסר ברירה.
"רוצה לצאת איתי?" עוד אחת מפליטות הפה המפורסמות של הוד מעלתו.
"מ... אנ... אבל... מה?" ברגע הזה, אפילו רוסית לא תעזור לאלכס להתנסח. "אתה...? א... אנ... אני לא..."
"למה לא? אמרת 'אני לא'. דבר ראשון, אתה כן. דבר שני, אמרו לך פעם שאתה שלילי מדי? כי אם לא, אז מזל טוב," אלכס לא הבין על מה וויליאם מדבר, "עכשיו אמרתי. אתה בסדר, אלכס?"
"מה?" אלכס עדיין לא עיכל את מה שקרה. "אתה... נסיך... הנסיך שאל אם... אתה שאלת אם... אבל למה? למה אני?"
"כי אתה היחיד שיודע שאני הומו, שגם לא תהיה לו בעיה לצאת איתי. עקרונית, כמובן, אני לא שופט," וויליאם נזהר לא להעליב אותו בשנית. "אבל אם תחליט שלא, אז אני אבין...-"
"כן," אלכס לא האמין למשמע אוזניו. הוא הסכים לצאת עם נסיך. הוא הסכים לצאת עם נסיך?
הוא הסכים לצאת עם נסיך!
"אז... שנלך?" וויליאם חייך. עיניו הכחולות נצצו.
"ע... עכשיו?" אלכס לא היה בטוח עדיין בקשר לתשובתו. "היום? עכשיו?"
"כן," וויליאם חייך, מעביר את ידו הפנויה בשיערו החום והרך.
"אוקיי," אלכס החליט לזרוק את כל החששות לצד. "אוקיי, בוא נעשה את זה!"
"אנחנו מדברים על דייט, לא יציאה למלחמה," וויליאם אמר. שוב, אלכס לא הבין, עד שראה שידו מכווצת לאגרוף.
"סליחה," אלכס שחרר אנחה לחוצה. "נסיים את הגליד... אתה תסיים את הגלידה ואז נלך. רוצה את שלי?"
וויליאם נד בראשו לשלילה, נשארו לו רק כמה ביסים אחרונים. כשהוא רצה, הוא יכל לאכול מאוד מהר. גם אלכס היה כזה.
"בעצם, תביא," אמר כשבלע את החתיכה האחרונה. אלכס גיחך והגיש לו את הגביע שלו, שכבר התחיל לטפטף.
אחרי דקה, לא נשאר אף זכר לגלידת השוקולד פסיפלורה.
"זזנו?" וויליאם שאל, תקווה מתחילה להיווצר בליבו.
אלכס הנהן בהיסוס בהתחלה, אך אז הנהן בהחלטיות, "כן."
וויליאם קם מהמיטה, מושיט יד לאלכס. השני תפס בידו בשמחה, קם מהמיטה בחיוך.
"זה יהיה הדייט הראשון שלי," הנסיך הודה.
"גם שלי," הבלונדיני התחיל להיפתח.

"הסרט היה כל כך מצחיק," אלכס הצליח להגיד בין פרצי הצחוק שלו.
"זאת הייתה... ט... טרגדיה..." וויליאם צחק אפילו חזק יותר. הם עמדו מחוץ לקולנוע, מתעלמים מהאנשים העוברים ושבים.
"אני יודע," אלכס אמר, מרגיש שהוא נרגע. אבל בדיוק אז, יצא מהקולנוע הבחור עם השיער הכחול. זה גרם לאלכס לצחוק חזק יותר מוויליאם.
"אולי תשתקו!" הם שמעו את הבחור צועק להם.
"יש לו ראש כחול..." וויליאם לחש לאלכס, עדיין צוחק. אלכס הנהן, לא מצליח לדבר.
דבר אחד היה בטוח, זה היה הדייט הטוב ביותר שהיה להם. אז מה אם הוא היה הראשון? הוא הציב רף גבוה, ללא ספק!
"וההוא, השני, שלא הפסיק להציק לנו," וויליאם אמר כשנרגעו.
"כן... 'היי, אתם, תמצאו בית! אני לא רוצה לראות את הפנים הסתומים שלכם נפגשים'," אלכס חיכה את האיש ההומופוב שראה אותם בקולנוע.
"אני מאמין שהוא אמר 'מפגרים' ולא 'סתומים', אבל בסדר," וויליאם אמר.
"ומה שענית לו... בכלל הרג אותי," אלכס המשיך. "זה היה... גדול. חשבתי שיעיפו אותנו מהקולנוע."
"גם אני," וויליאם הודה.
שניהם פחדו מהביקורת של החברה כלפיהם, אבל כשהיו יחד בדייט, לא היה להם אכפת. לרגע, הם שכחו שהם "אחרים". מי קובע מה זה נכון ומה לא? אהבה זאת אהבה, את זה אף אחד לא יכול לקבוע. ומי שלא טוב לו, יום טוב לו!
"היום היה... מדהים," וויליאם אמר. שוב, הניצוצות בעיניו. אלכס לא יכל להפסיק לחשוב על זה שאולי... אולי הניצוצות האלה הם בגללו. הוא גורם לניצוצות ההם להופיע בעיניו התכולות.
"אנחנו צריכים לעשות את זה שוב," וויליאם החליט.
"כן, אני אשמח," אלכס חייך.
"אז... נתראה?"
"כן, ברור," אלכס הסכים. שניהם שתקו, הביטו אחד לשני בעיניים והרגישו כל כך מוזר, אבל כל כך טוב.
"ביי," וויליאם אמר לפני שהתרחק משם ונעלם מזוג העיניים הירוקות שרק רצו להמשיך להתבונן בו. ורק אז, ההבנה הכתה בו. הם לא החליפו מספרים. למה?
אולי וויליאם לא רוצה באמת לפגוש אותו שוב? אולי הוא סתם רצה להיות נחמד? אולי הוא סבל מכל רגע? וויליאם בטח לא רוצה שום קשר עם אלכס.
אבל אלכס לא הסכים לוותר ולשחרר. הוא החליט שהוא ישיג את המספר הזה, בכל מחיר.
וויליאם היה האדם היחיד שאלכס הרגיש איתו בנוח להיות עצמו. כל שרצה לדעת, הוא שההרגשה הדדית. והיא אכן הייתה.