למה אני מתחתנת?

פרק 16

שני הלכה קדימה מבלי להסתכל אחורה. לא היה אכפת לה מכלום, עד שכמעט לא שמה לב לנער השוכב על האדמה.
"אוף," רטנה בשעה שבעטה באבן. היא התכוונה ללכת משם, אך אז ראתה רגליים. מולה, היה הבניין הקיצוני ביותר, אשר מאחוריו הייתה גדר. היא הסתכלה שוב וראתה שאכן לא טעתה, וזוג רגליים בצבצו. היא הסתכלה לצדדים וראתה שאיש לא באזור. היא רצה לשם וראתה את הנער הבלונדיני שוכב על הארץ.
"אלכס?" לחשה. היא בהתה בדמותו ולא ידעה מה לעשות. אם תעזור לו, אולי ינדו אותה ויצחקו עליה, אבל אם לא תעזור לו ומשהו יקרה לו, היא לא תוכל לחיות עם עצמה בשלום.
היא הרגישה מבולבלת ונשמה עמוק, מנסה לחשוב, אך אז הצלצול קטע את מחשבותיה. היא ידעה שעכשיו כולם יצאו להפסקה ויוכלו לראות אותה.
מה לעשות? התלבטה.
אני לא יכולה להתעלם...
היא המשיכה לבהות בנער מחוסר ההכרה שמולה, אובדת עצות וחסרת אונים. אחר, העיפה מבט אל תיקו שהיה זרוק לידו, הכול רק לא להסתכל על פניו. היא שמעה כמה קולות מרוחקים וידעה שזמנה אוזל.
"סליחה," לחשה לדמותו וברחה משם. היא לא יכלה לקחת את הסיכון שהחרם המגעיל הזה, שכולם נשאבו לתוכו, יפגע גם בה.
וככה, בלי שאיש ידאג באמת לשלומו, אלכס שכב כעט כבר שעה וחצי, שני שיעורים. עוד כמה דקות תיגמר ההפסקה, ואין לדעת כמה זמן יחלוף עד שיתעורר, אם בכלל.

המורה הסתכל על הכיתה בחוסר סבלנות. הוא חיכה שכולם התיישבו ויפסיקו לדבר.
"אפשר להתחיל!" מישהו צעק, גורף אחריו צחוק ותגובות.
"שקט!" המורה דרש בקול תקיף. כולם התיישבו ושתקו. המורה חייך בשביעות רצון והסתכל על תלמידיו. לפתע, הבחין שמקום אחד ריק. התלמיד מספר אחד שלו, לא היה שם. כולם היו, רק המקום בשורה האחרונה בקצה, היה ריק.
"מישהו יודע איפה אלכסיי? המורה שאל. שאר הכיתה הסתכלו זה על זה, הגניבו מבטים, התלחששו ובעיקר לא הרגישו התעניינות רבה בנושא.
"מי איתו בכיתה?" המורה ניסה בשנית. רן הרים את ידו בהיסוס.
"הוא הגיע בבוקר, אבל אז הוא יצא ולא ראיתי אותו יותר," אמר מהר. הוא החליט לא לספר את כל השתלשלות אירועי הבוקר.
"מעניין," המורה מלמל.
"אפשר להתחיל?" אחר שאל. המורה הסתכל עליהם, חושב האם לחכות או להתחיל.
"רגע, אני כבר חוזר," אמר לבסוף בנימה מתנצלת ויצא מהכיתה. הוא הלך במסדרון הארוך ונעמד ליד דלת הבניין. הוא הסתכל דרך הדלתות השקופות וחיכה.
"בוקר טוב, מנשה" עברה לידו אחת המורות. הוא החזיר המהום לא ברור, כאילו מחזיר לה כדבריה. הוא בהה בדממה במשך דקה עד שוויתר. הוא הבין שהתלמיד המצטיין שלו כבר לא יגיע, ולכן פה התחיל לחשוד. אלכס תמיד מודיע אם אינו מגיע לשיעור או אם יאחר, אך הפעם לא אמר דבר וחצי דבר.
מנשה יצא מהבניין, אך אז נזכר בכיתה המחכה לו. הוא התלבט עוד כמה שניות, לפני שהחליט לחזור לכיתה. אחרי השיעור, יהיה לו הזמן לברר את פשר ההיעלמות המשונה של תלמידו המצטיין.
מנשה נכנס לכיתה ולא היה מופתע לגלות, שאיך לא, כולם מדברים ומסתובבים. הוא טרק את הדלת בחוזקה, כאילו מחפש תשומת לב. כל התלמידים נעמדו דום ובהו בו.
"לשבת," אמר בקצרה. כולם מיהרו למקומם, בשעה שמנשה התקרב ללוח, חושב כיצד להתחיל את השיעור.
"החזרתי מבחנים," אמר לבסוף. הכיתה נמלאה בליל קולות בשנית. מנשה ידע שזה יהיה שיעור ארוך.

שני לא יכלה יותר. הסקרנות הרגה אותה. היא ביקשה לצאתלשירותים, אך במקום יצאה מהבניין במהירות. היא כמעט ופתחה בריצה, עד שהגיעה לאחוריהבניין.
כמו שחששה, הנער עדיין שכב שם, מחוסר הכרה.
"אני לא יכולה," לחשה לו, כאילו שומע לה. "אתה מבין, נכון?"
היא בהתה בו כמה שניות, כאילו מחכה שיחזיר תשובה.
"מה אני עושה? מבקשת מחילה מאדם מנודה? מאדם שאיש אינו רוצה במחיצתו? כי...זה מה שאתה!" ניסתה להצדיק את עצם העובדה שאינה עוזרת לו. "אתה... אתהלא ראוי לעזרה, כן, בדיוק! מי אתה שאעזור לך? אהה? מי אתה, שאניאעזור לך?"
היא ניסתה להאמין בכל ליבה שלהתעלם זה הדבר הנכון לעשות, אך עצם העובדה שחזרה,הוכיחה לה שאינה מסוגלת לכך. היא פשוט לא אדם כזה, שיתעלם ממצוקתו של האחר. היאתמיד חשבה שכל החרם הוא מיותר, אך מעולם לא העזה לפצות את פיה. בעיקר מפני שאחדממנהיגי החרם, דוד, חבר קרוב של ליאור, הוא החבר שלה.
היא נזכרה בדוד ובריב שהיה להם מוקדם יותר היום. בזמן האחרון הם רבים כל הזמן. היאפחדה שייפרדו, מפני שלא רצתה לאבד אותו.
היא התקרבה מעט לאלכס, כאילו עדיין מתלבטת מה לעשות, למרות שכבר ידעה מה עליהלעשות. היא חייבת לקרוא לעזרה. אי אפשר להשאיר אותו שם.
חכה פה, אני הולכת לקרוא למישהו," לחשה לו ומיד אחרי זה, הרגישה מגוחכת. הריהוא לא יכול לזוז, או לשמוע!
היא ניערה את ראשה והחלה לרוץ למקום הראשון שעלה בראשה, כיתת מגמת רפואה, המקום בוהשיעור שאלכס צריך להיות בו.
היא נכנסה מהר, בלי לדפוק. מנשה נתן לה מבט כועס.
"מה זה? ככה? בלי לדפוק?" שאל בכעס. למרות שעמוק בפנים, בשניה הראשונה,קיווה שזה אלכס.
"מנשה, זה... זה מקרה חירום," אמרה מהר. מנשה הסתכל עליה מבולבל.
"אתה... אתה יכול לבוא?" שאלה. היא לא רצתה להגיד את זה ליד כולם.
"מה קרה?" שאל בדאגה.
"זה... זה אלכס," אמרה לפני שתתחרט. כולם הסתכלו עליה במבט שואל, כוללמנשה. "אני מצאתי אותו מאחורי הבניין שליד הגדר, מעולף."
היא עשתה את זה. היא הגניבה מבט אל חבריה, מקווה שאינם שונאים אותה. מנשה לא חיכהלהזמנה מיוחדת, הוא מיהר בריצה למקום אשר נאמר לו, בלי לחשוב פעמיים.
שני העיפה עוד מבט קטן על האחרים, לפני שפרצה בריצה אחרי מנשה.