למה אני מתחתנת?

פרק 40

"אני לא מאמין שאבא עשה את זה," וויליאם אמר. חמשת האחים ודניאל ישבו במעגל, על השטיח בחדר הסודי של הספרייה.
"תאמין," ג'יימס אמר.
"בוא נדבר עם אמא," פיטר הציע.
"אל תהיה מטומטם!" אדמונד אמר.
"זאת הזדמנות!" אדוארד הכריז.
"למה? להיות מופרד ממרי?" ג'יימס, כמו וויליאם ופיטר, לא הבין.
"אני חושבת שאני יודעת לאן הם חותרים עם זה," דניאל אמרה.
"לאן? לאי בודד, אני מקווה," ג'יימס נאנח, "לפחות שם אני ומרי נוכל להיות ביחד בשקט."
"תחשוב על זה, אידיוט," דניאל אמרה, "אם היא לא עובדת כאן יותר, אתה כבר לא הנסיך שיוצא עם המשרתת!"
"בדיוק," התאומים חייכו.
"יש... יש בזה משהו!" ג'יימס חייך. "אני חושב שאני אלך אליה עכשיו."
"כן, רעיון טוב," דניאל חייכה אליו.
"אבל לפני, אני צריך להזהיר אותך," ג'יימס אמר לוויליאם. "אבא... אבא אמר שאחרי שהוא 'טיפל' בי ובמרי, הוא 'יטפל' בך ובאלכס."
"אם הוא רק ינסה לפגוע בו...-"
"אז כולנו נעמוד מולו," פיטר אמר לפני שוויליאם הספיק לסיים את המשפט. וויליאם חייך, מודע לעובדה שאחיו יעשו הכול בשבילו. הוא הסתכל עליהם ועל דניאל, מרגיש מוגן ואהוב.
זהו, אין יותר סודות. ג'יימס והתאומים יודעים את האמת על דניאל, פיטר ואלכס. כולם יודעים על הזוגיות של מרי וג'יימס ושל וויליאם ואלכס. ויותר חשוב, כולם בסדר עם זה.
מבלי לומר מילה, ג'יימס קם ויצא מהחדר, ממהר לחדרה של מרי.
"פיטר?" דניאל שאלה לפתע. הוא הסתכל עליה, מסמן לה להמשיך. "אנחנו צריכים לדבר."
"זה טוב או רע?" שאל בחשש.
"זה לא נורא," חייכה אליו. למראה החיוך, הוא נרגע מעט, אך עדיין הרגיש לחוץ בקשר לנושא השיחה.
"משהו רציני?" אדמונד שאל.
"שנצא?" אדוארד המשיך. אבל דניאל התעלמה מהם. היא התיישבה מול פיטר והסתכלה לתוך עיניו.
"פיט," התחילה, "אנחנו מכירים בדיוק ארבעה וחצי חודשים ואנחנו רק בני שבע עשרה. אבל אני בטוחה כשאני אומרת שאתה האהבה של החיים שלי. אני חושבת עלייך הרבה ומתגעגעת כשאתה לא נמצא."

"אני לא מבין... לאן את הולכת עם זה?" פיטר כיווץ גבות.
"לחתונה שלנו," חייכה אליו. "פיטר, אתה באמת רוצה להתחתן איתי? כי אני יודעת שאני רוצה. מאוד."
"הופה..." אדמונד פלט.
"וואו," וויליאם חש שוק קטן, "טוויסט בעלילה."
אדוארד פשוט שרק, גורם לדניאל לצחקק בשעה שדמעות, כנראה מאושר, לחץ והתרגשות, מתחילות לרדת.
"פיטר רויאל, האם תסכים להתחתן איתי?" היא רעדה. היא כבר לא הייתה בטוחה שהתשובה כל כך ברורה. העובדה שזה הגורל שלהם, לא אומר שהוא באמת מרגיש כמוה, שהוא באמת רוצה להתחתן איתה. דמעות החלו לרדת גם מעיניו. הוא היה מופתע.
"כן," לחש לפתע, גורם לה להיאנח בהקלה. היא רכנה לכיוונו ונישקה אותו.
"וואו..." שלושתם האחים האחרים פלטו ביחד. אחרי כמעט דקה, דניאל ופיטר התנתקו מהנשיקה.
"בהחלט..." התחילה, נותנת לו לסיים.
"וואו," חייך.
"יופי," וויליאם אמר בקול מקניט, "מי דביק עכשיו?"
"שתוק," הזוג המאוהב אמר ביחד, לא מסיטים את מבטם אחד מהשנייה.
"אז... חתונה?" אדמונד שאל.
"חתונה," דניאל אמרה, עדיין מביטה לתוך עיניו של אהובה.
"לגמרי," פיטר הוסיף, לא מוכן לנתק את המבט.
"אנחנו עוד פה?" וויליאם קפץ על רגליו. "צריך לספר לאמא!"
החמישייה מיהרו לעזוב את החדר. זמן קצר לאחר מכן, הם נכנסו לתוך חדרם של אנה ומארק.
"היי אמא," פיטר חייך. אנה ישבה על מיטתה, מעט המומה. היא הרימה אליהם את מבטה בשעה שוויליאם סגר את הדלת.
"בכיתם?" שאלה את דניאל ופיטר.
"מאושר," דניאל חייכה. היא תפסה את ידו של פיטר ונצמדה אליו, מסרבת לשחרר.
"אוקיי," אנה מלמלה.
"מה קרה?" אדמונד שאל. אנה קמה מהמיטה והסתכלה על וויליאם, מתלבטת מה ואיך לומר.
"אמא, מה קרה?" וויליאם שאל בדאגה.
"אני מפחדת על הבלונדיני שלך," ענתה בכנות. וויליאם הרגיש את ליבו צונח, אם אמו אמרה דבר כזה, זה אומר שמשהו רע קורה. "אבא שלך... הוא אמר ש..."
"מה?!" וויליאם היה מתוח ועצבני. אנה חשבה מה לומר.
"הוא סיפר לי מה קרה עם מרי..." התחילה להגיד ואז הבינה שג'יימס אינו נוכח. "איפה ג'יימס באמת?"
"איתה," דניאל ענתה, "הוא סיפר לנו מה קרה."
"בכל מקרה," אנה התקרבה אל וויליאם, "הוא הגיע עצבני. הוא אמר לי מה קרה ואז... הוא הזכיר אתכם. ניסיתי להרגיע אותו והוא עזב כועס, ממש הרגע. אני לא יודעת לאן הוא הלך."
"איפה בלונדי עכשיו? בבית ספר?" פיטר שאל, מרוויח הנהון מוויליאם ודניאל. "אז בואו."
"כן, אני חושבת שבאמת כדאי," דניאל אמרה, דואגת לחברה הטוב.
"כשנחזור," אדמונד אמר, "יש לנו משהו חשוב לספר לך בקשר לנבואה והכול."
"כן," פיטר הסכים.
"אבל עכשיו," וויליאם אמר, מרגיש את ליבו פועם בפראות מרוב דאגה ופחד, "צריך לוודא שה... פסיכופת ההומופוב הזה לא יפגע באלכס."
"הוא עדיין אבא שלכם," אנה אמרה בטון מזהיר, "וגם עדיין המלך."
"לא לאורך זמן," פיטר אמר בשעה שפתח שער לכיתתו של אלכס, "החלק של המלך, אני מתכוון."
השישה הסתכלו על השער, מוכנים לעבור דרכו.
"אני גם באה," אנה אמרה, "וזה לא נתון לוויכוח."
בלי עיכוב נוסף, השישה עברו דרך השער, ממש נדחפים דרכו. תוך רגע, הם עמדו ליד המורה, מול הלוח.
"את... אתם... אתם..." המורה גמגם. הוא הרגיש סחרחורת, מסתכל בעיקר על אנה.
"כן, אנחנו אכן אנחנו," דניאל אמרה, מרגישה הקלה לראות את פניו המוכרות של אלכס. אדמונד התקרב אליו ומשך אותו מהכיסא.
"הוא בסדר!" הכריז את הברור מאליו. "אולי אבא סתם איים..."
"מ... מה?" אלכס גמגם בחשש.
"אופס," אדמונד הושיב את הבלונדיני חזרה בכוח.
"מארק כועס עלייך," דניאל התקרבה אליו. מפעם לפעם, הם ממש השתפרו בקטע של להתעלם מכולם. "אנחנו פוחדים שהוא... לא יודעת..."
"שהוא מה?" אלכס שאל ודניאל נאנחה בתסכול.
"שהוא יפגע בך," פיטר אמר. "הוא ממש לא אוהב את העובדה שהבן שלו הומו ו... נראה לי שהוא מאשים אותך בזה."
"או... אותי? איך אני אשם?!" הוא קפץ ממקומו. "אתה בכלל זה שהתחיל איתי!"
"תגיד את זה לו," אנה התערבה.
"מה עכשיו?" אדוארד שאל.
"צריך להחביא אותו," אנה אמרה. "אבא שלכם... הוא לא גדל בטריקה כמוני, הוא גדל ב... בכוכב הנוראי הזה. אני חוששת שהוא באמת ינסה לפגוע באלכס."
"איפה אפשר להחביא אותו?" דניאל שאלה. אבל לפני שמישהו הספיק לענות, חושך הציף את החדר. צרחה מקפיאת דם נשמעה ממש לפני שהאור חזר.
"מה זה היה?" אדמונד שאל.
"איפה..." וויליאם גמגם. "אי... איפה אלכס?"
"לא טוב..." פיטר לחש. דניאל הסתכלה על המקום בו אלכס עמד ממש לפני שנייה. רחש מלמולים מילא את האוויר. ארבעתם האחים החליפו מבטים עם אמם ודניאל. איך ברגע אחד, יום מאושר הופך לסיוט.
"אתם לא חושבים שאבא יהרו...-"
אבל אדמונד לא הספיק לסיים את המשפט, בגלל שפיטר דאג לדחוף לו מרפק לבטן. למרות, שזה לא שינה כלום. המחשבה הזאת עברה במוחם, אדמונד פשוט היה היחיד שהעז להגיד זאת בקול.
"אלכס..." דניאל לחשה, מסתכלת באימה על המקום בו, עד ממש לפני כמה שניות, אלכס עמד.

********************************************************************************

וואו, אוקיי, למי שלא הבין עדיין, כן זה אכן הפרק האחרון.

כבר התחלתי לכתוב את השלישי, תישארו רגועים, אבל אני לא יודעת מתי אני אפרסם אותו, כי אני רוצה להגיע למינימום פרקים מוכנים לפני, כדי שלא יהיה לי לחץ...

בכל מקרה, מקווה שנהניתם על כה, תרגישו חופשי לשתף ולהביע חוות דעת, אני אשמח לקרוא. בכל מקרה, תודה שקראתם עד לכאן, הוכחתם שאני לא החסרת חיים היחידה במקום הזה...

ועכשיו ברצינות, תודה, בזכותכם יש לי חשק להמשיך לכתוב (פעם הסתכלתי על פעולה זו כמיותרת).

בכל מקרה, שוב, סליחה שחפרתי, מוזמנים לשאול ולהגיד מה שאתם רוצים- על ההמשך, הדמויות, שאלות וכו'... לשאול תמיד אפשר, אני פשוט לא מבטיחה לענות על הכול...

תודה על הכול, לאב יו.....