למה אני מתחתנת?

פרק 2

    פיטר טרק את דלת חדרו בתסכול ובהה ביומן שעל מיטתו. הוא ואחיו מעולם לא חזרו לקרוא בו אחרי הפעם הראשונה. הם החזירו אותו לספרייה כמה ימים אחר כך, האמת, והחליטו לא לפתוח אותו שוב לעולם. אבל עוד באותו לילה, פיטר חזר לספרייה ולקח אותו שוב. מאז, היומן מחכה בחדרו שמישהו יקרא אותו, אבל לפיטר אין את האומץ לפתוח אותו.
הוא פתח את חדר הארונות שלו ושלף את הז'קט השחור שקנה באותו יום מאושר.
איפה אז ואיפה היום? חשב.
הוא לבש את הז'קט, הסתכל במראה ופשט אותו. הוא תלה אותו חזרה בקולב ויצא מחדר הארונות הענק.
הוא הסתכל שוב על היומן והבין שכבר לא יקרא בו בשנית.
"לא..." לחש. הוא סגר את דלתות חדר הארונות והתקרב למיטה בצעדים איטיים. הוא הרים את היומן והעביר את אצבעותיו על שמו הרקום של שון.
הוא פחד לדעת אילו סודות מסתתרים בתוך היומן.
הוא הסתכל על הדלת הימנית של חדר הארונות, שהייתה בעצם כולה מראה.
"אתה לא מלך," אמר לדמותו. "אתה כלום. אתה פחדן, אתה אפס! אתה לא מסוגל אפילו לקרוא יומן של אדם מת! אתה לא מסוגל להתמודד עם האמת. אתה נותן לאיזה רוסי בלונדיני לנצח אותך? שילכו לעזאזל הוא והעיניים הירוקות שלו."
פיטר הטיח את היומן על הקיר בכעס. רעש של דבר מה נשמע.
פיטר התקרב ליומן והרים אותו. מפתח חלוד קטן נפל מתוך קרע באחת מדפנות היומן.
"מה זה?" הוא לחש בעודו מרים את המפתח. הוא העביר אותו מיד ליד.
"פיטר, אתה שם?" וויליאם דפק על דלת חדרו.
"כן," אמר ומיהר להוסיף, "אל תיכנס!"
"בסדר. מה זה הרעש הזה?" שאל בדאגה.
"סתם, נפלו לי כמה דברים," פיטר אמר את הדבר הראשון שעלה בראשו.
"צריך עזרה?" וויליאם שאל.
"לא!" פיטר קרא וקפץ מהרצפה.
"טוב," וויליאם אמר. פיטר שמע צעדים מתרחקים והבין שוויליאם הלך.
הוא נשם בהקלה והידק את אחיזתו על המפתח. הוא הניח את היומן חזרה על המיטה והסתכל על המפתח. הוא חשב מה לעשות איתו. אחרי כמה שניות, החליט פשוט להחביא אותו. הוא הסתכל סביבו, חושב איפה כדאי ולבסוף החליט להחביא אותו בחדר הארונות. הוא ניכנס לתוכו וסגר את הדלתות.
"איפה אני אשים אותך?" לחש והסתכל על החדר הענקי. הוא התחיל לחטט בתוך המגירות שלו וחשב איפה יהיה הכי בטוח. לבסוף פתח מגירה קטנה שבתוכה היה רק זוג גרביים ישנות ונשכחות. הוא הוציא את הגרביים, דחף את המפתח לתוכן וזרק אותן חזרה למגירה.
"פה תהיה בטוח," אמר וסגר את המגירה. הוא יצא מחדר הארונות ולאחר מכן מחדרו. הוא הלך לסלון וראה את ג'יימס ששכב משועמם על אחת הספות.
"היי," ג'יימס אמר מבלי להסתכל עליו אפילו.
"היי," פיטר החזיר. ג'יימס הסתכל עליו וראה שהוא מבואס.
"מה קרה?" שאל בעודו עובר לישיבה ומסמן לפיטר לשבת לידו. פיטר התקרב לספה לאט וחשב מה להגיד לג'יימס. כשהוא התיישב, כל שיצא מפיו הייתה רק מילה אחת.
"אלכס."
"עזוב אותך, אחי," ג'יימס אמר. "הוא לא שווה את הזמן שלך."
"הוא פשוט משגע אותי," פיטר אמר. הוא לא חיפש עכשיו מישהו לדבר איתו, הוא רק רצה מישהו שישמע, שיקשיב.
"אני... אני לא מבין איך הכול התפקשש לי ככה," אמר בתסכול. "רגע אחד היא הייתה שלי... כאילו, איתי. ורגע אחרי זה האלכס הזה מגיע והופך את החיים שלנו לגמרי. מי הוא חושב שהוא?"
שני האחים שתקו במשך מה שנדמה לנצח.
"אתה לא יכול לצפות לקבל הכול," ג'יימס שבר את השתיקה שכבר החלה להעיק על האחים.
"אני לא. אני פשוט לא מבין איך זה קרה," פיטר אמר בעצב. "הכול היה בסדר. ואתה יודע מה הכי הורג אותי? מה הכי הורס אותי? מה הכי נורא?"
"מה?" ג'יימס שאל והסתכל על פיטר שבהה ברצפה בעודו מדבר.
"שהיא פגשה אותו ביום ש... באותו יום ש... שצילמנו את בלייק וההורים כעסו עלינו. הייתי אמור להיות איתה, אבל בגלל מה שקרה, לא יכולתי," אמר ומבטו היה שבור. "אם לא היינו עושים את זה, אם ההורים לא היו כועסים עלינו ומענישים אותנו, היא לא הייתה הולכת לקניון עם חברות ואז... ואז לא הייתה פוגשת את אלכס."
"ואם לסבתא היו גלגלים..." ג'יימס אמר.
"מה הקשר?" פיטר כיווץ גבות והסתכל על ג'יימס, גורם לאחיו לרחם עליו מעט.
"תפסיק להתעסק בעבר. תפסיק לחשוב על מה היה קורה אם. אם ואם... ואם לסבתא היו גלגלים. די כבר!" ג'יימס אמר בקשיחות. "קח את עצמך בידיים ותחשוב איך לקבל את כל תשומת הלב שלה, במקום לשבת בבית ולהתלונן על איה רוסי אחד כל היום."
"אתה צודק," פיטר אמר.
"יופי. כאילו... אני יודע שאני צודק," ג'יימס אמר.
"טוב שאתה לא עף," פיטר אמר, זוכה לכאפה קטנה בעורף.
"פיטר..." ג'יימס התחיל להגיד ופיטר סיים איתו את המשפט, "תיזהר ממני!"
"יפה, למדת משהו," ג'יימס אמר, תפס את פיטר והתחיל לשפשף את ראשו.
"די, תעזוב אותי," פיטר ניסה להשתחרר מאחיזתו, אך אחיו היה חזק ממנו.
כשהוא שחרר לבסוף, פיטר נפל על הרצפה. הוא לא קם, רק בהה בתקרה. ג'יימס נשכב לידו ובהה בתקרה גם הוא.
"על מה אתה חושב?" שאל, מעביר את מבטו מהתקרה לפיטר.
"תגיד, אפשר לשאול אותך משהו?" פיטר שאל והסתכל על ג'יימס.
"לך על זה," ג'יימס אמר.
"העיניים שלי מזכירות את הים?" שאל וזכה למבט מבולבל מג'יימס.