למה אני מתחתנת?

פרק 9

פיטר הסתכל לתוך עיניו של וויליאם. הוא ניסה קשות שלא למצמץ.
"תוותר," וויליאם אמר בפועל, אבל מה שבאמת נאמר דרך נימת קולו, היה- "אתה לא יכול לנצח אותי, תוותר".
"קדימה וויליאם," ג'יימס אמר. "אתה אוכל אותו בלי מלח!"
"די!" פיטר החזיק את ראשו בידיו וניער אותו בחוזקה. וויליאם חייך בניצחון והתרווח על הספה.
"אתה כזה... מה המילה? לוזר," וויליאם גיחך.
"בפעם הבאה," פיטר קם מהספה ונעמד מול וויליאם שעדיין חייך בניצחון, "אני אנצח!"
"שב בשקט צוציק," ג'יימס דחף אותו חזרה לספה השחורה עליה ישב קודם לכן. פיטר הרגיש שהיה קרוב הפעם, שבאמת יכל לנצח.
"אל תרגיש רע, פיט, אתה לא יכול לנצח אותי," וויליאם אמר בהתנשאות.
"כן, אתה פשוט לא מסוגל," ג'יימס התיישב ליד וויליאם.
פיטר פשוט נשכב על הספה השחורה, בוהה באחיו שעל הספה הלבנה.
הוא התחיל לספור בראשו את השניות. אחת, שתיים, שלוש...
מחכה שמשהו יקרה. ארבע, חמש, שש...
שמשהו ישבור את השעמום. שבע, שמונה, תשע, ע...
"ג'יימס," וויליאם אמר לפתע. "אפשר לשאול משהו?"
"לך על זה," ג'יימס אמר, לא מרגיש במה שעתיד לבוא.
"מה הסיפור עם מרי?" וויליאם הפיל את הפצצה. פיטר מיד התיישב והסתכל על ג'יימס.
"מ... מרי?" ג'יימס מלמל בפחד. הוא הרגיש שנהיה לו חם ולא הצליח לנשום. זהו, זה נגמר, עלו עליו.
"מרי?" היה כל מה שיצא מפיו.
"כן ג'יימס, מרי. עובדת במטבח, גדולה ממך בשנה, אומר לך משהו?"
"זה... מסובך," ג'יימס נאנח. "למה... למה אתה שואל?"
"למה מסובך?" וויליאם ופיטר שאלו יחד.
"מה זה פה? חקירה?" ג'יימס הרגיש את הטמפרטורות עולות יותר מרגע לרגע.
"דבר כבר!" וויליאם צעק אחרי כמה שניות. ג'יימס הרגיש מחנק קל ובלע בקושי רב את הגוש במורד גרונו. הוא נאנח ורצה לדבר, אבל לא ידע מה להגיד. הוא ניסה בשנית ופתח את פיו, אך אף צליל לא יצא. אחרי עוד כמה שניות מתוחות, הצליח לשאול את וויליאם מדוע הוא שואל אותו על מרי.
"כי שמעתי משהו," ענה. ג'יימס שאל מה שמע ואחיו סיפר בקצרה שעבר ליד המטבח ושמע שיחה בין מרי לעובדת אחרת.
"איזה מהם?" שאלה אז העובדת השניה ומרי ענתה שג'יימס. אז שאלה העובדת השניה איך זה קרה, ומרי ענתה שזה פשוט קרה. אחר כך, בלייק נכנס למטבח מהכניסה הנגדית לאיפה שוויליאם עמד ושתי הבנות הפסיקו לדבר. ברגע זה, וויליאם הבין שלא ישמע יותר מידע חדש והלך משם.
"מתי זה קרה?" פיטר שאל.
"אתמול," וויליאם ענה. הוא הסתכל על ג'יימס, השני ניסה להחליט מה לומר ואיך. פיטר הסתכל על הבלונדיני במבט שואל והוא, מצידו, רק השפיל מבט.
"נו... ספר כבר," וויליאם ניסה לדרבן אותו.
"טוב," ג'יימס אמר לבסוף. וויליאם ופיטר הסתכלו על הבלונדיני בציפייה בשעה שפתח את פיו והתחיל להסביר.

הצלצול נשמע וקטע את בטי בדיוק באמצע מילה. הבנות חייכו בהקלה. בטי הכניסה את דבריה לתיק ואמרה שימשיכו לכתוב מאותה נקודה בשיעור הבא, שיהיה מחר. אז חייכה חיוך מזויף ויצאה מהכיתה. אלונה קמה ממקומה והתחילה למחוק את הלוח מרוב שעמום.
"בואי למיקרוגל!" מישהי צעקה. הכיתה הפכה בין רגע לבליל של קולות והמולה. בנות נכנסו ויצאו, דיברו ושתקו, ציירו וקראו. ישבו על שולחנות, כסאות, או עמדו. דניאל פשוט הוציאה את הפלאפון מכיסה ובדקה אם קיבלה הודעות. היא ראתה שיש הודעה מאלכס ונכנסה אליה.
"בוקר טוב, נסיכה ל...עתיד(?) בכל מקרה, שיהיה יום טוב!"
דניאל חייכה למראה המשפט וחיוכה גדל עוד יותר למראה האימוג'י שמוציא לשון וקורץ שנשלח בנפרד למשפט.
"מי זה?" יעל הופיעה משום מקום ושלפה את הפלאפון מידה של דניאל.
"הרוסי שלי," קראה את שמו, לפני שהשמיעה קולות "אוווו".
"אז זה החבר שלך?" שאלה בסקרנות והתכוונה לקרוא את השיחה שלהם.
"ממש לא!" דניאל אמרה ולקחה חזרה את הפלאפון. "זה... ידיד."
"אז למה הסמקת?" יעל הקשתה. זה נכון, היא באמת הסמיקה. אבל אלכס הוא רק ידיד, וזה כל מה שאי פעם יהיה!
"זה... זה סיפו...ר ארוך, בסדר?" דניאל אמרה עם אנחות באמצע. "זה סיפור ארוך."
"בסדר, טוב שיש לנו זמן," יעל אמרה.
"מ... מה?" דניאל הרגישה חרדה קלה. לא! לא, פשוט לא! היא טעתה, אינה מוכנה עדיין. לא מוכנה לספר לחברות שלה, ובטח שלא לספר להוריה.
"מי זה ולמה הוא שלך?" יעל שאלה מהר. דניאל לא ידעה מה לענות. האמת הייתה שאלכס קרא לעצמו ככה בכלל, היא פשוט החליטה לא לשנות את זה. היא אהבה את ההרגשה ששני בחורים- ועוד כאלה חמודים, רגישים וחתיכים- רבים עליה. דניאל נאנחה והסתכלה על מסך הפלאפון שלה, לפני שלחצה את הכפתור וכיבתה אותו.
"אמרת שתמשיכי לספר לי, שיש עוד משהו," יעל אמרה.
"כן, פשוט... מה שקרה זה... ש... הוא פשוט..." דניאל ניסתה למצוא את המילים המדויקות.
"מה רצית לספר לי?" יעל שאלה בחוסר סבלנות.
"האמת היא ש... בעצם..." דניאל הרגישה לא בנוח. "אני לא זוכרת."
"אוף," יעל נאנחה. "את והבעיות זיכרון שלך."
יעל צקצקה והלכה משם לכיוונה של אלונה, שעמדה ליד הלוח ודיברה עם הסתוויות.
מה אעשה? דניאל הרגישה אובדת עצות.

"מה זה?" פיטר שאל בתדהמה. וויליאם מצידו,פשוט קפא ולא ידע איך להגיב.
"מבינים למה לא רציתי לספר לכם," ג'יימס אמר, מרגיש מבויש ומדוכא. פיטרקם ממקומו והתיישב ליד ג'יימס. הוא בהה בוויליאם, שבהה בג'יימס, שבהה ברצפהשהחזירה לו מבט קר. כי, טוב, זאת רצפה.
"אל... כאילו היא..." וויליאם ניסה למצוא את המילים הנכונות.
"אני יודע, אני יודע," ג'יימס נאנח בעצב. "היא משרתת, אני נסיך, זהלא... לא הגיוני."
"לא, אתה...-"
"אידיוט," ג'יימס קטע את וויליאם.
"לא, התכוונתי שאתה ממש...-"
"דפוק."
"לא! ממש...-"
"מפגר, מטומטם, חי באשליות!"
"אמיץ."
"מה אמרת?" ג'יימס כיווץ את עיניו כלא מאמין והסתכל על וויליאם. גם פיטרהיה מעט מופתע ממה שוויליאם אמר והסתכל עליו במבט שואל.
"אמרתי שאתה אמיץ," וויליאם אמר בשנית. "אני לא מבין אותך. אתהאוהב אותה, היא אותך, לך על זה!"
"נשמע שהוא כבר הלך," פיטר אמר, עדיין לא מאמין למה שג'יימס סיפר להםלפני דקה.
"אתה שומע את עצמך?" ג'יימס שאל. "ללכת על זה? איך? אמאואבא...-"
"אמא ואבא ילמדו לחיות עם זה," היה זה תורו של וויליאם לקטוע את ג'יימס.
"לא... הם בחיים לא... הם לא יסכימו," ג'יימס נאנח בעצב ותסכול.
"אל תוותר עליה," פיטר אמר. "אמרת בעצמך, אתם אוהבים אחד אתהשנייה, נשמע שכבר התפתח משהו..."
"כלום," ג'יימס אמר.
"אבל התנשקתם, לא?" וויליאם הקשה.
"כ... כן," ג'יימס נזכר בנשיקה וחיוך קטן עלה על שפתיו מבלי משים.
"יופי," פיטר אמר. "אז יש בניכם משהו."
"כן, נשיקה זאת נשיקה. נשיקה זה אומר שזה לא סתם," וויליאם אמר.
"איזו נשיקה?" הם שמעו קול מתוק ומוכר. אנה נכנסה לסלון והתיישבה עלהספה השחורה שליד הספה עליה ישבו.
וויליאם ופיטר חיכו לתגובתו של ג'יימס, אשר לא איחרה לבוא.
"סתם... פיטר ודניאל," הניף את ידו בביטול, כאילו אומר שאין שום דברחשוב ומעניין במה שדיברו עליו.
"אההה, אוקיי," אנה חייכה אל שלושת בניה.
"טוב, זזנו?" ג'יימס רק רצה לעוף משם. אחיו הנהנו והם עשו את דרכםלאורוות הארמון.
אנה התרווחה על הספה והסתכלה על הקיר. נראה שהגיע הזמן לצבוע כאן, הלבן היה יותרמדי... לבן. היא חייכה לפני שקמה, רצה לספר למארק על השיגעון החדש שלה: לצבוע אתכל הארמון בבז'!