למה אני מתחתנת?

פרק 33

אריאל מצאה את עצמה עומדת מאחורי הדלפק, אחראית על הקופה. אחרי ההתפטרות הלא מסודרת, או הגיונית, של דניאל, היו צריכים למצוא מחליפה. אריאל הייתה היחידה שהייתה פנויה בהתראה קצרה כל כך.
"שלום," שני נכנסה לחנות והתקדמה לכיוון הקופה. "אני אמורה לעבור הכשרה, או משהו? דיברו איתי הבוקר, אמרו לי להגיע היום."
"נכון," אריאל משכה את המילה. זה הדבר ששכחה! כשהגיעה לחנות, רדפה אותה ההרגשה ששכחה דבר מה שאמור לקרות. עכשיו, היא הייתה בטוחה בדבר אחד- היא תהרוג את דניאל בפעם הבאה שיתראו.
"תזכירי לי את שמך?" אריאל ביקשה בנימה אדישה ולא אכפתית. כאילו לא משנה באמת מה תענה לה השנייה.
"שני קידמן," ענתה, לא בטוחה כבר בקשר לעבודה הזאת. אבל היא חייבת את הכסף.
"תראי, מותק, בקיצור, יש מחירים, את קופה," אמרה בחוסר סבלנות, "ברור."
"אני לא קופה, אני בן אדם, זה דבר ראשון," שני הייתה חייבת לענות, "קופה זה חפץ דומם."
"מאמי שלי, את לא בן אדם," אריאל אמרה, מתעסקת עם כמה שקיות, מסדרת אותן שוב ושוב.
"סליחה?!" שני כמעט וצעקה.
"סלחתי." אריאל ענתה מבלי להסתכל עליה. שני נשפה אוויר בכעס והתקרבה לקופה, מוכנה לתת לאריאל בוקס אם צריך.
"את חתיכת..." היא חיפשה סוף למשפט. "חוצפנית!"
"מה עשיתי?" אריאל קימטה את מצחה, באמת ובתמים לא מבינה את פשר התקף הזעם הקטן.
"מאיפה הזכות לומר שאני...-"
"יש לי כל זכות שבעולם, להגיד מה שבא לי!" האדמונית קטעה אותה. היא דילגה על החלק בו חבריה הטובים הם השליטים לעתיד. "ואת, עצבנית קטנה, לא תגידי לי מה מותר ומה אסור לי."
"אני כן בן אדם!" שני התעקשה, לפני שאריאל תספיק להגיד עוד משהו.
"לא את לא," קבעה. "אלא אם כן... אלא אם את בעצם... לא בדיוק..." אריאל בחנה את שני מלמעלה למטה ולבסוף המשיכה, "לא, את נשית מדי כדי לרצות להיות גבר. כנראה."
"סליחה?!" הפעם צעקה.
"שוב, סלחתי," אריאל המשיכה עם משחקה הקטן. היא אהבה להטריף אנשים. "ותגידי תודה שאין כאן לקוחות כרגע."
שני הסתכלה סביבה, המקום היה ריק. רק היא ואריאל. היא חיכתה כמה שניות לפני ששאלה, "למה את אומרת שאני לא בן אדם?" הסקרנות הרגה אותה. לשנייה, כמעט והסכימה איתה. אלכס והרצון לנקמה קפצו לראשה.
"כי את בת," אריאל הסבירה בפשטות. "את לא יכולה להיות בן אדם, את בת אדם. ברור?"
שני נאנחה במעין הקלה. היא הרגישה כל כך סתומה.
"היי ארי," קול מוכר על כדי זעזוע נשמע מהכניסה. צעדים התקרבו לקופה. "שני?" הקול נשמע מופתע ומזועזע כאחד. שני הסתובבה את הדמות שמאחוריה, לא יודעת מה להגיד.
"אתם מכירים?" אריאל שאלה בסקרנות, אבל אף אחד לא ענה לה. "הלו... שני?" ניסתה בשנית. "מה קרה בלונדי, כלב בלע לך את הלשון?"
"לא אומרים חתול?" שנייצאה מהקיפאון הקטן.
"אומרים, אז מה אם אומרים?" אריאל נשפה, "וחוץ מזה, יש לו כלבים, לא חתולים."
"דניאל... דני פה?" אלכס הסתכל על אריאל.
"לא, היא התפטרה," ענתה.
"מצחיק מאוד," אלכס ניסה להתעלם מקיומה של שני.
"אני לא צוחקת בלונדי, היא התפטרה," אריאל אמרה ברצינות, "בגלל זה אני כאן."
"נכון, את עובדת רק ראשון!" נזכר.
"עשר נקודות לרוסי עם השיער!" אריאל העמידה פנים שהיא לוחצת על פעמון דמיוני, והשמיעה קולות, "דינג, דינג."
"מה את עושה כאן?" אלכס פלט.
"שתוק, חתיכת פאגוט!" שני החליטה לתקוף.
"בלונדי, מי זאת?" אריאל החליטה לא לרדת עליו כמו בדרך כלל. היא ידעה שמשהו לא טוב קורה כאן.
"לא... סת... כלו..." אלכס לא ידע מה לומר. לפני ששם לב, התחיל לדבר ברוסית, "אף אחת חשובה, היא לומדת בבית ספר שלי, זה הכול."
"בלונדי, עברת למצב רוסית, תסובב את המתג ואז תדבר, טוב חמוד?" טוב, לפחות אריאל ניסתה. אבל היא בהחלט התחרטה על המשפט, מפני שאלכס האדים מבושה ושני התחילה לצחוק. הוא מלמל עוד כמה מילים לא ברורות ורץ משם, כמה שיותר רחוק. שני לא הפסיקה לצחוק. זאת תהיה הנקמה המושלמת! היא תפריד אותו מהחברים שכן הצליח למצוא. למרות שהוא ואריאל לא היו בדיוק חברים, ממש כמו עם פיטר, הם הסתובבו ביחד רק מחוסר ברירה. רק בגלל דניאל. החברה היחידה האמיתית שלו, הייתה דניאל. ועכשיו, כנראה שגם וויליאם, רק שהוא אמור להיות קצת יותר מחבר טוב.
"מה את רוצה?" קולה של אריאל נשמע כועס. באותו רגע, בזמן הזה שאלכס האדים בעוד שני צחקה, היא הרגישה עקצוצי חרטה בליבה על כל עקיצה ועלבון שאמרה לאלכס בחודשים האחרונים. היא רצתה לרוץ אחריו, אבל היא עובדת עכשיו. בערך.
"אני?" שני הרגיעה את צחוקה, "כלום."
רק נקמה מתוקה... הוסיפה בליבה.