פרק 2

14.3K 319 138
                                    

פלורנס

"שלום, בייביגירל,"
הארי אמר כשאני סגרתי את דלת המכונית.

הדם שלי מתקרר והלב שלי כמעט מפסיק לפעום.

אני מסתכלת עליו מזווית העין שלי, מרגישה את האפלה שלו, הירוק של עיניו עלי.

בפעם הראשונה אי פעם, אין לי מילים. איך אני יגיב על דבר כזה?

"היי,"
החזרתי, בוהה דרך השמשה הקדמית על גורדי השחקים כשאנחנו נכנסים למרכז העיר לוס אנג'לס.

"שוב תודה לך על זה שאת שומרת על ג'ייד בסוף השבוע בהתראה קצרה כל כך. היא די נרגשת לפגוש אותך."

"זאת לא בעיה, אני אוהבת ילדים."

השקט השתלט עלינו, ואני מרגישה כאילו הקירות של המכונית סוגרים עלי.

שיחתנו במבוי סתום וזה לא יכול להיות מביך יותר.

אבל מה שבאמת גרם לזה היה כשהוא קרא לי 'בייביגירל'.

לא רק שאני בקושי מכירה את האיש הזה, אבל הוא חייב להיות בערך כפול מגילי.

אני לא מתכוונת אפילו לנסות ולהכחיש שהוא יפהפה; אבל הוא נשוי, יש לו ילדה, הוא יכול להיות אבא שלי.

אבל רוב הסיכויים, שאני נסחפת בברכה הפשוטה שלו.

חוץ מזה, אני לא אגור בעיר בעוד חמישה חודשים, בכל מקרה.

"אז..."
הארי אמר,
"בחרת במה את הולכת להתמחות?"
(לעשות תואר-הערת מתרגמת)

אני מוציאה את עצמי מערבול החושים שלי,
"אה, כן. מדעי המדינה וממשל."

"לאיזה בית ספר את הולכת?"

"סטנפורד. זה החלום שלי מאז שאני בת 13."

"בתור בוגר סטנפורד, אני יכול להבטיח לך שתאהבי את זה שם. הפרופסורים עוזרים, הקמפוס יפה, ואת באמת תלמדי המון."

"עשית את הבגרות שלך בכיתה רפואית, לא?"

הוא גיחך, ואני מרגישה את כל הגוף שלי מתעורר,
"כן, עשיתי. איך ידעת?"

"קראתי את העלון שהגיע בדואר, ובקטע 'הבוגרים המפורסמים', הפנים שלך היו הראשונות. זה ממשיך ומספר איך הפכת לנוירוכירורג הכי טוב בעולם,"
אני מסבירה, צופה בבניינים מתחלפים בעצים.

"אני שמח שהגעתי לעלון."

כעבור כמה דקות, המכונית של הארי האטה מול שער בל-אייר.

Florence / H.S AuWhere stories live. Discover now