הזיכרון הראשון שלי הוא שלי ושל ההורים שלי הולכים ליד הנחל ביום קיץ יפה עם שמים כחולים ועננים לבנים משייטם בהם בנחת, ורוח קלילה שעוברת בין ענפי העצים הירוקים ומרשרשת בעליהם. אני זוכר את עצמי רץ קדימה ונופל ואז את אבי מרים אותי ומנסה להרגיע אותי. אני זוכר שלמרות הניסיונות שלו להרגיע אותי המשכתי לבכות ואז אימי מגיעה, שערה בצבע החול מתנופף ברוח והיא מזמזמת לי מנגינה חסרת מילים שמרגיע אותי.
אני שמח שזה הזיכרון הראשון שלי, בגלל שההורים שלי כל כך שמחים בו.
כשחזרנו לחווה באותו הערב אני זוכר את אמא שלי משכיבה אותי לישון כשהקרניים האחרונות של השמש חומקות מתחת לאופק לפני שאני שוקע בשינה עמוקה בזמן שאני מקשיב לקולה של אימי מתנגן ברגע.
את השנים הראשונות שלי אני זוכר בבהירות רבה, וכל פרט מהם יקר לי כל כך, אני זוכר את החווה של סבא שלי שגרנו בה ואת ג'ול ודארן שהיו החברים הכי טובים שלי באותה תקופה. ג'ול ודארן היו תאומים והילדים של ורה שעבדה אצלנו בחווה כמבשלת, אבל להגיד שהיא רק בישלה יהיה להמעיט בערכה, היא טיפלה כמעט בכל ענייני הבית משאירה לסבא שלי רק את האחריות על השטחים החקלאים. בחווה של סבא שלי גרנו אני וההורים שלי, סבא שלי שהיה אביו של אבי והבעלים של החווה, ורה שכבר הסברתי עליה וג'ול ודארן התאומים. התאומים היו גדולים ממני רק בשנה והילדים היחידים באזור אז הייתי מסתובב איתם כל הזמן, כמו שאמרתי היינו חברים טובים. אני זוכר פעם אחת כשהייתי בערך בן שבע טיילנו ליד הנחל שלושתנו כשג'ול עצרה בטענה שהיא עייפה, התיישבנו בצלו של עץ אלון גדול שצמח ליד הנחל ואני ניגשתי אל המים. הנחל היה איטי ורדוד בחלק הזה שלו ואני בהיתי בבועה שלי, בשער הבלונדיני ובעיניים הכחולות כאשר ג'ול הכריזה שהיא נחה מספיק ואפשר להמשיך. היא תמיד הייתה המנהיגה של החבורה הקטנה שלנו והיא תמיד הייתה זו שהחליטה מה נעשה ובמה נשחק, אבל לא משנה מה זה היה היא תמיד הייתה המרכז שלו. מידי פעם היא הייתה נסיכה שאני ודארן היינו צריכים להציל ובפעמים אחרות מכשפה עוצמתית ויפה שאנחנו צריכים לחפש את עזרתה על מנת לשחוט את הדרקון הרע ולהציל את הממלכה.
באחד מהמשחקים שלנו ג'ול החליטה שהיא לוחמת מפורסמת וטובת לב וכדי להציל את העיר מהמלך הרשע היא צריכה נשק ראוי, אבל המקלות שאני ודארן בדרך כלל השתמשנו בהם לא היו לטעמה, הצעתי לה להשתמש במוט הפחמים ממתכת שנח ליד האח אבל היא לא הייתה מרוצה מהצבע הכהה שלו אז יצאנו במסע לחפש אחר נשק ראוי ללוחמת הדגולה ג'ול. הצעתי לה מוט שבור של קלשון שמצאתי אבל היא סירבה לו בטענה שהוא לא מתאים לה, דארן הציע לה מוט מתכת ישן שמצא במתבן אבל היא לא רצתה אותו בגלל שהוא היה מלוכלך מידי. וכך לאחר שחיפשנו בכל רחבי החווה והאזור שסביבה עמדו לוותר ואז דארן הציע רעיון חדש, "אולי בחדר של הזקן יהיה משהו?" ג'ול הנהנה מאשרת את הרעיון ולי לא הייתה ברירה חוץ מללכת אחריהם. נכנסנו מבעד לדלת הכבדה אל החדר של סבי, בחדר היו שולחן בו הוא השתמש כשבדק את המסמכים והחשבונות של החווה, הכיסא שלו ואח קטנה. ועל השולחן נשען לו מקל הליכה מפואר, עשוי עץ בהיר ובעל עיטורי מתכת. מעולם לא ראיתי את סבי משתמש במקל ההליכה הזה ולא הבנתי למה שהוא יצטרך אחד, הרי גבו עדיין זקוף והוא הולך כמעט כמו אדם צעיר במחצית מגילו. למזלנו מקל ההליכה היה בדיוק מה שג'ול חיפשה, אז לקחנו אותו ויצאנו לשחק. אני קיבלתי את תפקיד המלך הרשע ודארן קיבל את תפקיד ראש העיר התמים, בקרב האחרון ג'ול ואני הסתייפנו. היא עם מקל ההליכה המעוטר ואני עם המקל שבור של הקלשון. לאחר כמה דקות של הסתייפות ג'ול קפצה והנחיתה מכה נחרצת מלמעלה ואני הושטתי את המקל שלי כדי לחסום, המקלות נפגשו ונשמע קול נפץ רם.
כולנו בההינו במקל ההליכה שג'ול החזיקה בידה בפחד, מה נעשה אם סבא שלי יגלה? או יותר גרוע, אמא שלי?
לבסוף הם הכריחו אותי להחזיר את המקל ברוב של שתיים נגד אחד. כשהגעתי מתנצל ודומע אל אימי הסתבר שמקל ההליכה שלא היה מקל הליכה בכלל אלה מן מכשיר מדידה שסבי השתמש בו בשדות שלנו. העונש שלי על זה ש"שברתי" אותו היה להתלוות לאבי העירה כדי לתקן את המקל, זה לא היה עונש אמיתי אבל אני חושב שסבי הבין שלא אני הייתי האחד ששבר את המקל.
YOU ARE READING
קטארי חסר החרב
Fantasyביום אחד הוא איבד הכול, החווה שלו נשרפה עם כל המשפחה שלו בתוכה והוא מאבד את דרכו בחשכה רק כדי להימצא על ידי חבורה של ציידי מפלצות שטוענים שהוא אוחז במשהו הידוע כ"ברכת הנחש". ארי הוא אדם אחד אבל הוא גם שלושה, נער החווה הפשוט בעל השער הצהוב כקש, צייד...
