ענני הסערה התקרבו, אפורים וגועשים. יכולתי לשמוע את הרעמים ולראות את הברקים מהמרחק הזה. השמש כבר שקע והירח החצי מלא התחיל לעלות בשמיים.
"ארי."
"מה?" אפילו לא טרחתי להסתובב אל מיכאל כשעניתי לו.
"כמו שכבר אמרתי אני אעלם ברגע שיתחיל קרב."
"אוקי ו..."
"להתראות."
הפעם כן הסתובבתי אליו, אבל הוא כבר לא היה שם, איפה שקודם היה גבר במעיל אפור עכשיו היה רק אוויר.
שיט.
זמן את טיאיגריד.
צורת החרב הרחבה.
זימנתי את איגריד בצורת החרב הרחבה שלה בדיוק כששמעתי טטייננגג של חץ משתחרר מקשת.
השתמשתי בלהב הרחב כדי לחסום את החץ.
"תתחבאו!" צרחתי לכיוון העגלה אבל זה כבר היה מאוחר מידי, קשתות נוספות החלו לשחרר חצים.
הירח היה עוד נמוך בשמיים ורק חצי מלא אבל בכל זאת הוא העניק לי כוח. זינקתי לכיוון העגלה בה ישבה איגריד. ידעתי שבגלל שאני משתמש בכוח הזה אני וטיאיגריד נתחיל לזהור וזה לא בדיוק יעזור לי בלשכנע אנשים שאני לא מכשף.
ראיתי את שערה של איגריד מתנופף ברוח, את הפנים שלה בפאניקה, את החץ מתקרב אליהם, מכוון אל עינה הבוהקת.
חתכתי את החץ לרוחבו, מפצל אותו לשני חלקים שווים שנפלו לאדמה אחרי שהתנופה נלקחה מהם.
ידי הימנית עדיין הייתה מושטת קדימה אחרי שחתכתי את החץ שכוון לאיגריד כשהבנתי שאני לא במקום הכי טוב שיש.
חץ ננעץ בכתפי הימנית וחץ נוסף ברגלי השמאלית לפני שהספקתי לזוז לנקודה יותר אסטרטגית.
"אאאררגגג!!!" צעקתי בכעס, איך אני אמור לשמור על איגריד ככה.
למזלי, החצים הפסיקו.
במקומם החלו לרוץ לכיוונו אנשים נושאים חרבות וגרזנים. לכולם בלי יוצא מן הכלל היה שריון שחור ועל לוח ליבם מעוין אדום בתוך מעוין אדום.
רונת המוות.
תמונות של ג'ול המתה וידיה המרוסקות חלפו מול עיניי.
הרגשתי משהו נדלק בתוך ראשי, זעם שלא יכולתי להכיל.
הם אמנם רצו לכיוונו אבל הם היו בשקט מוחלט, אף אחד מהם לא השמיעה אף קול.
הדממה הופרה רק על ידי אנקות פצועים מהשיירה וקול בכי של אישה, איגריד היא זאת שבוכה?
היו מהם שישה עשר, זה יותר מדי בשביל סתם חבורה של שודדים. אלה היו האנשים של רולו בלי ספק.
YOU ARE READING
קטארי חסר החרב
Fantasyביום אחד הוא איבד הכול, החווה שלו נשרפה עם כל המשפחה שלו בתוכה והוא מאבד את דרכו בחשכה רק כדי להימצא על ידי חבורה של ציידי מפלצות שטוענים שהוא אוחז במשהו הידוע כ"ברכת הנחש". ארי הוא אדם אחד אבל הוא גם שלושה, נער החווה הפשוט בעל השער הצהוב כקש, צייד...
