רדופה

פרק רביעי

הווה:
משהו דוקר לי בזרוע כשאני מנסה להזיז אותה "הרקולס מה אתה רוצה?" אני ממלמלת בישנוניות כשאני פוקחת עיניים מצפה לראות מולי את החתול הצומיסט שמניח שהוא מנהל את חיי עכשיו.
במקום את הבית החביב שלי ואת החתול המתוק אני רואה קירות אפורים חשופים עם חלון אחד שסורגים חוצים אותו לפסים.
אני מתיישבת בבת אחת מבוהלת ומרגישה תחושת משיכה מציקה בידי הימנית, מבט מהיר מגלה את מחט האינפוזיה שמחוברת לשקע המרפק הפנימי שלי.
כל האירועים מתקיפים אותי לפתע, המשלוח, הדירה ולבסוף המטפחת עם הריח הכימי שעירפל אותי. "אני שמח לראות שהתעוררת סוף סוף, התחלנו להיות מודאגים שהשתמשו ביותר מידי חומר"
"עמרי" אני מסננת מעבירה את כף יד שמאל על פני "למה אני שוב?" אני שואלת בתחינה. "רזית נורא היינו צריכים לחשב מחדש את המינון של התרופות שלך" החדר מסתחרר סביבי ואני לא בוטחת ברגלי שיחזיקו אותי אם אקום מהמיטה.
"איפה אני?" אני לא מביטה בו אבל שומעת את צחוקו "את לא זוכרת?" אני עוצמת עיניים בחוזקה בזיכרונות מעורפלים מוטחים לתוך ראשי. אני על כיסא גלגלים, אנחנו בשדה תעופה ויש איתנו איש בחלוק, בדיקת דרכונים, פנים של מטוס ואז האיש בחלוק נועץ מחט של מזרק לתוך זרועי.
"איפה. אני?" אני מסננת שוב מדגישה כל מילה והברה "ברוכה הבאה למקסיקו סיטי" עמרי חובק את כתפי ככה שמהצד זה היה יכול להראות כמו חיבוק אוהב של אח גדול "העיר שבה האפשרויות פתוחות, אבל לא בשבילך" בתנועה החלטית אני תולשת את המחט של האינפוזיה מתוך עורי מתכווצת לשניה בכאב של המעשה. "אני אברח שוב" אני מביטה בו שיראה כמה אני רצינית "אני לא אוותר והפעם אני אלך למשטרה ו... ולכוחות המיוחדים אני-" צחוקו של עמרי קוטע את דברי וידו פורעת את שיערי שוב תנועה שיכלה בכל סיטואציה אחרת להראות חיבה בין שני חברים או אחים טובים.
"אלוהים אולי מחלק הזדמנויות שוות אבל השטן לא" הוא תופס בפני ומקרב אותם אולי "וכאן, ג׳ייס הוא השטן השולט" הוא עוזב אותי לפתע וקם ממקומו "בארון תמצאי בגדים חדשים. מקלחת נמצאת שם" מצביע על דלת ממול "יש לך עשר דקות להתארגן ואנחנו צריכים לצאת שוב לדרך" הוא צוחק "יש מישהו שמתגעגע אליך"
אני משחררת צעקת תסכול ברגע שהדלת ננעלת מאחורי עמרי. עבדתי כל כך קשה כדי להצליח בפעם הראשונה, פעם שניה לברוח נראת לי עכשיו כל כך בלתי אפשרית.
אני מוצאת בארון שמלה קצרה באורך הברך שיש לה מחשוף שיורד עד מותני בגב, בצבע לבן. אני מעקמת את האף זה הסגנון האהוב ביותר על ג׳ייס ואין שום בגד אחר בארון. אין לי ברירה כרגע אלא לציית להם עד שירגעו ושום האבטחה סביבי תתרופף מספיק.
עשר דקות אחר כך אני נוקשת על הדלת החוצה מהחדר כדי שעמרי ידע שסיימתי. "הלו סקסית קטנה" הוא צוחק ומסחרר אותי במקום. החצאית של השמלה משוחררת נורא ואני נראת כמו פרח לבן.
"השתזפת קצת או שנדמה לי?" עמרי מנסה לפטפט איתי בזמן שידיו הסגורות כמו אזיקים על ידי מובילות אותי לרכב שטח שחור בחוץ. החוזק של האחיזה שלו בי מתרה בי שלא אברח שוב. "הצלחתי לצאת החוצה יתר מחצי שעה ביום" אני מסננת "איפה פיאטרה?" אני שואלת בחשש אחרי שלא ראיתי את אחותו של ג׳ייס האישה היחידה שמפחידה אותי יותר ממנו "הו היא כבר יצאה לפגוש אותו בטח להתרברב על כך שמצאה אותך שוב"
הוא קושר את ידי ברכב עם אזיקונים לידית של הדלת "זה לא נחוץ וזה כואב" אני מתלוננת כשהפלסטיק מכאיב לפרקי ידי "שנינו זוכרים את הפעם שקפצת מרכב אז כן, זה הכרחי" הוא פורע את שיערי ונכנס למושב הנהג. שכיר חרב, בחור שרירי, מתיישב במושב הנוסעים מקדימה "טיי טיי תכירי את כירון הוא הצל שלך מעכשיו" עמרי מחייך אלי מבעד לראי "הוא נשכר כדי לשמור עליך שלא תפגעי, או תנסי לברוח" הגנבתי מבט לבייביסיטר שהצמידו לי. הוא הבחין במבט שלי וקרץ לי "לשירותך" הזעפתי פנים ונעצתי אותם בעיקשות בחלון שלידי "זו הולכת להיות נסיעה ארוכה אז מעכשיו אני אומר" עמרי אומר בקול קשוח "רק אני נוגע ברדיו ואם מישהו צריך להשתין שיחכה לאחת העצירות" כירון מגחך וממלמל משהו בשפה לא ברורה "קפוץ לי" עמרי עונה לו ומתניע את הרכב.
אף פעם לא הייתי טובה בלהישאר ערה בנסיעות ולמרות שרק עכשיו התעוררתי משינה של סמי הרגעה העיניים שלי נעצמו למרות החוסר נוחות בשניה שיצאנו מתוך העיר.