רדופה

פרק חמישה עשר

"תרימי מעט את הראש" מאסטרו נוזף בי זו הפעם החמישית בערך. "אם הגברת הצעירה לא תתחיל להקשיב היא לא תהיה מוכנה בזמן" אני מחייכת "מעולה כי ה'גברת הצעירה' לא רוצה להיות מוכנה בזמן וכרגע נתת לי אישור שכל מה שאני צריכה לעשות זה פשוט לא להקשיב" מאחורי אני יכולה לשמוע את כירון כובש בקושי רב צחוק המאיים להתפרץ מפיו.
מאסטרו מסנן כמה קללות דרך שיניים חשוקות "כבר הספקתי לשכוח איזה אופי מחורבן יש לך" הוא נאנח "קחי חמש דקות, אני צריך הפסקה ממך" אני קדה לו בליגלוג קל ורצה אל הכיוון של כירון המחזיק את הרקולס על ברכיו.
"היי חמוד!" אני מחייכת "כבר קראו לי בשמות יותר גרועים" כירון גורם לי להסמיק "אני... הת.. התכוונתי להרקולס" הוא כבר לא מנסה להסתיר את צחוקו "הבנתי סתם ניסיתי לערער אותך, וזה עבד"
בגילגול עיניים אני מרימה את הרקולס שמוחה נגד זה ביללה מפונקת. "אוחח הוא כזה שמן כבר חשבתי שהרגליים שלי ישברו" כירון מתלונן "אתה סתם מעליב את היצור הקטן" אני זועפת קצת אבל קשה לי לשמור על הבעה זעופה ליד כירון.
"אז את עושה חיים קשים למורה לריקוד שלך" זו לא הייתה שאלה "כן בגלל שג׳ייס רוצה שאדע את כל הריקודים" "המורה המסכן כמעט תולש לעצמו את כל השיערות" הצצתי מעבר לכתף שלי במאסטרו ששורה מהבקבוק שלו ומנסה להרגע "אתה רומז שאני אכזרית מידי?" אני מחזירה את מבטי אל כירון "אני אומר שאת לא בדיוק מרחמת עליו".
המילים שלו גורמות לי להשתתק ולחשוב קצת, אולי כירון צודק אני מעט אכזרית מידי אליו והוא בכלל לא מבין. לפי מה שאמרו לי מאסטרו חושב שאני כאן מרצוני וכשברחתי קודם פשוט יצאתי לחופשה ארוכה במקום אקזוטי, הוא לא אשם כי גם לו משקרים.
"בואי נמשיך בבקשה נערתי" קולו של מאסטרו מנער אותי. אני מתקרבת אליו עם החלטה לציית לו טיפה יותר.

"נהדר!" מאסטרו מתמוגג מנחת כשאני מסיימת את הסיבוב ומישירה אליו מבט. "אם רק יכולת לרגע לרקוד עם בן זוג אחר... אוכל להעריך טוב יותר-" מבטו משוטט בחדר "אתה!" הוא מצביע על כירון "תעזוב את החתלתול לרגע ובוא לכאן" כירון מציית עם מבט מבולבל "האם אתה יודע לרקוד ואלס?" הנהון "מעולה אני צריך הערכה חיצונית, לכן תרקדו ביחד" זה יותר ציוי מבקשה ולכיכון אין ברירה.
"הרבה זמן לא רקדתי" כירון לוחש כשהוא לוקח את ידי "אל תרגיש מאויים ממנו, הוא רק בן אדם מבוגר בטייטס" אני עונה בשקט מחלצת ממנו חיוך.
מאסטרו מתחיל את המוזיקה וא י לא יכולה שלא להתפעל מהמיומנות של כירון. הוא אמר שהרבה זמן לא רקד אבל הדרך בה הוא מוביל אותי ברחבי החדר וכל תנועה שלו משדרת ביטחון. אני מוצאת את עצמי שוכחת איפה אני ומשאבת כולי לתוך הריקוד.
"נהדר!" מחיאות הכפיים של ג׳ייס מחזירות אותו בבת אחת לקרקע ואני ממהרת להתרחק מכירון בבהלה "מה אתה עושה כאן?" אני תוקפת את ג׳ייס הוא אף פעם לא מגיע אלי הוא תמיד שולח מישהו להביא אותי אליו. כירון קד בפני ג׳ייס ומתרחק מעט. "לא לא אל תפסיקו בגללי" ג׳ייס עם הבעה שאי אפשר לפרש מושך את כירון מזרועו והודף אלי "אני כאן בגלל שרציתי לראות את ההתקדמות שלך מותק" כירון קד שוב בפני ג׳ייס "אני מצטער אדוני אך המורה לריקוד ביקש ממני לעזור" ג׳ייס מתקרב אלינו ואני נרתעת אוטומטית אחורה "המבט שהיה על פניה כשרקדתם, תגרום לו להופיע שוב" עכשיו כשהוא סינן את המילים היה ניתן להבחין בכיס שבקולו. מה הוא גילה? שאני אוהבת את כירון?