רדופה

פרק שבעה עשרה

"זה יצור נוראי" לילירוז מנסה לבעוט בהרקולס שחומק ממנה בקלות רבה. "זה היצור הנוראי שלי" אני מדגישה כל מילה ומרימה את החתלתול אל חיקי "יום אחד כשלא תשגיחי אני..." היא משאירה את האיום פתוח כאילו זה אמור להפחיד אותי. "מזל שאני תמיד משגיחה" אני מפנה לה את הגב והולכת מהחדר בו היא נמצאת.
"ואתה יצור מטופש" אני אומרת בחיבה וטופחת באצבע על אפו, הרקולס ממהר לתפוס את אצבעי בכפתו "תתרחק מהטרחנית הזקנה ההיא, לא חכם להתגרות במזל" הוא מחזיר לי מבט תמים "יצור מטופש" אני צוחקת בהרגשת שיחרור קלה.
הרקולס סובל ממש כמוני מהכליאה הבלתי נגמרת בתוך ארבעת הקירות. הוא כל הזמן מנסה למצוא דרך להשתחל החוצה, אני צריכה כל הזמן להציל אותו מלהפוך לז"ל.
"מה שלום הדבר האהוב עלי?" קולו של כירון משיג אותי. אני פונה אחורה רואה אותו מחייך "שונאת כל שניה אבל משתדלת להיות חזקה" אני מבטיחה. מבטו הופך למבולבל "אה... התכוונתי לחתלתול" דבריו פוגעים בי קצת אני לא אשקר "הוא... הוא בסדר" אני פולטת. צחוקו של כירון מכריח אותי להרים את מבטי "ברור שאת הדבר האהוב עלי" הוא מבטיח ומחבק אותי אליו "התגעגעת אלי?"
כיף לי להיות ככה בתוך החיבוק שלו אבל מגיע לו לסבול קצת על מה שעשה לי עכשיו "אפילו לא קצת" אני אומרת בביטחון "שקרנית" אני לא יכולה להתנגד לו "טוב בסדר" אני רוטנת בחיוך מפונק "התגעגעתי אליך המון".
אם לא הייתי צריכה להחזיק בהרקולס שלא יברח הייתי מחזירה לו חיבוק, אבל גם ככה נוח לי שידיו סביבי.
"עוד יתפסו אותנו ככה" כירון לוחש לבסוף "עוד חמש שניות" אני מבקשת, אנחנו סופרים עד חמש ביחד הכי לאט שאנחנו יכולים ומתנתקים אחד מהשניה.
"דיברתי עם צוות המטבח, יש שם עובד שחייב לי טובה" זה לא פייר לי תמיד לוקח כמה ימים טובים עד שאני מצליחה לגשש דרך לניסיון "זה עוזר שאתה חלק מהצוות, נוטים יותר להאמין לך" הוא קורא את מחשבותי.
"בכל זאת תצטרכי להסתיר את עצמך גם מעיני מי שיעזור לנו, כל אחד שיודע שאת בורחת עלול להיות מלשן" למה הכל חייב להיות מסובך כל כך? למה אנחנו לא יכולים לעבור דרך הדלת הראשית? אה נכון כי יש פסיכופת שרוצה להכריח אותי להתחתן איתו.
"היי תסתכלי עלי" כירון מנגב דימעה שחמקה מזוית עיני "אני לא אתן לך להיפגע גם אם זה אומר לאפגע בעצמי" "אני לא רוצה שתפגע" אני מהססת "אני לא רוצה שבגללי תפגע" זה משמעות האהבה לא?! להיות מוכן להיפגע העיקר שאהובך מוגן "אני לא אוכל לראות אותך נפגע" אני משסעת אותו "אז נצטרך פשוט שנינו לא להיפגע" כירון מתרצה בחיוך "עכשיו אני חייב ללכת לסדר כמה דברים, מה שאומר שלפי התפקיד שלי כאן אני אמור לתת לך שתי ברירות" אני מגלגלת עיניים "להיות נעולה או בחדר שלי או בסיפריה?" אני מנחשת "אני מצטער אבל אסור שמישהו יחשוד במשהו" הוא באמת נראה סובל "זה בסדר!" אני ממהרת להרגיע אותו "אם לא אכפת לך אני מעדיפה את הסיפריה שם לפחות אפשר לראות סרט או לקרוא ספר" הוא קד לעברי "כרצונך גברתי" כשהוא מתרומם הוא קורץ לי בהבעה שובבה.
שניה לפני שהדלת של הסיפריה ננעלת אני מספיקה לתת לו נשיקה קטנה על השפתיים ולראות את חיוכו הדבר האחרון שנעלם מאחורי הדלת.
אני משחררת את הרקולס בידיעה שאין לו לאן לברוח "רוצה לראות איתי סרט?" אני מדברת אל החתול. "לא מתחשק לי פעולה, דווקא בא לי איזה סרט רומנטי חמוד"