רדופה

פרק שישה עשר

למה החדר שלו תמיד חשוך ואפל עם רק אח בוערת כדי להפיץ חום?
הוא שלח לקרוא לי ואז הורה לי לשבת על אחת הכורסאות מול האח בעודו מסתובב במעגלים מסביב לחדר.
"מאסטרו חושב שהשתפרת מאוד" הוא שובר לפתע את השקט. "התחלתי להקשיב לו כי זו לא אשמתו בכלל שאני כאן, זו אשמתך" אני מסננת ומחבקת אלי את רגלי "אני חושב שבן הזוג לריקוד שלך נתן לך מוטיבציה... לא כך?" הוא נעצר ומתקרב אלי משעין את ידיו על משענות הידיים משני צדדי. "בן הזוג שלי לריקוד היה מאסטרו, כירון רק החליף אותו בסוף כדי שמאסטרו יוכל לבחון מהצד" אני מצייצת בבהלה מול פניו שמתקרבות "היה נראה שאת נהנת-" "אני אוהבת לרקוד כשלא מכריחים אותי" אני קוטעת אותו. אני לא רוצה שהוא יפגע בכירון בגללי, הבנתי סוף סוף שבכירון אני מתחילה להתאהב נכון שבטוח שכירון לא יחזיר לי אהבה אבל זו לא אשמתו.
"המבט שהיה לך" הוא מקרב את פניו אף יותר למרות שאני נרתעת אחורה לתוך המשענת, אין לי לאן לברוח. "תשמרי את המבט שלך"

הוא שלח אותי לחדר עם צלחת של לחם בריבה בתור ארוחת ערב כעונש חסר סיבה, לא העזתי לשאול אפילו. אחרי שסיימתי לאכול החלקתי את הצלחת מתחת לדלת ושמעתי צעדים באים ולוקחים אותה. נשכבתי על המיטה בשיעמום, אין לי מה לעשות כאן עכשיו.
דפיקה בדלת מצילה אותי מבהיה חסרת תועלת בתקרה "הדלת נעולה ואין לי מפתח" אני צועקת לכיוון הדלת שנפתחת כמעט מיד.
כירון נכנס ונועל אחריו "את בסדר?" בשלושה צעדים הוא כבר ליד המיטה שלי כשאני ממהרת להתיישב. "הוא פגע בך?" קולו מבוהל ופרצופו נרגע רק כשאני מנידה בראשי.
"כשהוא שלח לך פניו היו כל כך כעוסות שהייתי בטוח שהוא יפגע בך שוב" כמו בהחלטה של רגע הוא תופס אותי בחיבוק של הקלה.
הלב שלי מתחיל לדפוק בקצב של מחול שדים. אוזני צמודה לחזהו בעקבות החיבוק ושומעת את פעימות ליבו.
"א... אני מצטער-" הוא מרחיק אותי מובך "לא התכוונתי ל-" אני קוטעת אותו בנשיקה על שפתיו.
בראשי חולפת מחשבה מפוחדת שהוא יתרחק מהנשיקה ויגיד שהוא לא רוצה, שהוא דואג לי כמו אחות קטנה בלי עניין רומנטי.
החשש נעלם באחת כשהוא מעמיק את הנשיקה ועולה על המיטה כדי שיהיה לו יותר נוח. לשונו נכנסת לפי חוקרת את המרחב החדש.
אנחנו מתנתקים בסוף מחוסר באויר. אני משפילה את מבטי במבוכה, כירון מניח שתי אצבעות מתוך לסנטרי ודוחף כלפי מעלה כדי שאביט בעיניו "אל... רציתי לעשות את זה מהשניה הראשונה שראיתי אותך, בתוך הרכב המקולל שהביא אותך לפה" הוא לוחש מדביק נשיקה רגועה יותר על מצחי "הרג אותי לראות אותך תמיד שוברה בגללו" אני עוצמת עיניים בנעימות כשהוא מחבק אותי שוב.
החיבוק שלו חם ומגונן משמש לי מפלט מהאיום התמידי שאורב לי כאן בדמותו של ג׳ייס "עכשיו אנחנו חייבים לברוח מכאן" אני שומעות אותו מדגיש את ה'אנחנו' "אני לא הולך לתת לך להתחתן עם המפלצת הזאת" הוא משחק בידי שנושאת את טבעת האירוסין שג׳ייס ענד בכוח לאצבעי.
"אתה יוצא הרבה מחוץ לטירה... אתה לא יכול להזעיק עזרה?" אני מרגישה אותו מניד בראשו "לג׳ייס חברים בכל מקום, הטירה תהפוך למרחץ דמים והראשונה שהוא יפגע בה זו את" חיבוקו מתהדק "ואני לא הולך לתת לזה לקרות"
אנחנו יושבים חבוקים ככה עוד כמה שניות "אני אמצא לנו דרך להעלם מכאן, אולי דרך המטבח כשמגיעות האספקות של האוכל" ואני מבינה שאני בידיים טובות, ידיים שכבר חושבות איך להוציא אותנו מכאן.

הודעה קצרה ואולי אפילו שתיים:
אחת-
זה יהיה הכי גס שאכתוב כאן אל היחסים ביניהם אלא אם תבקשו יותר... חשבתי לעשות את הסיפור טיפה תמים כדי שזה לא יהפוך למרכז הסיפור.
שתיים-
יש לי סיפור חדש שאני כותבת אשמח אם תסתכלו ותחליטו אם מתחשק לכם. הוא יותר הארד קור אז לכן אני מבקשת שתחליטו אם הוא מתאים לכן או לא.

חוץ מזה רציתי להודות לכן על כל התגובות וההצבעות, קרה לי משהו קצת עצוב עכשיו אז זה ממש עזר לי להרגיש שמשהו אני עושה טוב 0.<